כל הפוליטיקאים מושחתים? כך נמחק את הטרנד

השבוע תבחר הכנסת את הנשיא החדש. שניים עומדים לבחירה: האחד, יצחק בוז'י הרצוג, הוא פוליטיקאי בהווה ובעבר; השנייה, מרים פרץ, היא מותג לא פוליטי עם אג'נדה סמויה. שני המועמדים הם שליחים מטעם עצמם. הם לא נבחרו על ידי מפלגה, תנועה או מוסד חברתי/ממשלי כלשהו, אלא באופן מקורי אחר: הרצוג מטעם עצמו ופרץ מטעם הפייסבוק. לזכותם של שני המעמדים יאמר שאינם מחפשים פרנסה ואין ספק בטוהר כוונותיהם, ולזכותם יאמר עוד שמועמדותם מציפה את השאלה: האם נשיא המדינה צריך להיות פוליטיקאי, או שדווקא ההיפך: רחוק מהמחנאות הפוליטית מפלגתית?

צריך להבהיר כי המאמר אינו בא להוציא אוויר מריאותיה של הגב' פרץ, וכמובן שלא להלל את מועמדותו של מר הרצוג. המאמר בא להציג את ההיגיון המכריע: נשיא מדינת ישראל חייב לבוא מהתחום הפוליטי! כלומר, שליח של מפלגה פוליטית.

אפשר להניח כי העמדה הזאת אינה מקובלת ואפילו נוגדת את הטרנד הנוכחי, שרואה בכל ענין פוליטי סוג של שחיתות לא מוסרית, ולטעמי שלא בצדק, אולם ראוי לפחות שהיא תישמע בסבלנות ובאורך רוח, גם על ידי מסדרי אבירים יפים למיניהם. הנשיא חייב להגיע מהשדה והתחום הפוליטי כיוון שבחירת מועמד פופוליסטי, על חשבון מועמד פוליטי, תהיה עוד ביטוי של ריסוק המשחק הפוליטי ותקיעת עוד מסמר בארון הלגיטימיות של התחרות הפוליטית מפלגתית.

מרים פרץ | צילום: מיכאל טופיול למגזין את

בחירת נשיא שאינו מהתחום הפוליטי-מפלגתי מסוכנת. היא מסוכנת בהסתירה הנחה, עם רייטינג מבהיל, שהמפלגות, הפוליטיקה והמשחק הפוליטי בכללותו הם עניין לאנשים בינוניים ומושחתים. זאת נקודת מבט חלולה שמדירה שינה בקרב מומחים ואזרחים הגונים. ומדוע? כיוון שהפוליטיקה והמשחק הפוליטי הם ציפור נפשה של כל חברה דמוקרטית בריאה; המפלגות והפוליטיקה, וגם הפוליטיקאים, הם ערוץ התיווך בין ההמון לבין המנהיגות. הפוליטיקה היא זאת שמאפשרת מוביליות פוליטית ומוביליות בין מעמדית. המשחק הפוליטי הוא הכלי שמאפשר דו שיח מתמיד בין העם לבין נבחריו. דו שיח כזה תורם רבות ליציבות המשטר הדמוקרטי.

יצחק הרצוג | צילום: אלכס קולומויסקי

אלא שבגישה המתייפייפת הנוכחית הפוליטיקה היא ענין מאוס ומושחת. סליחה,  הפוליטיקאים מושחתים? כולם? ממש לא. ההנחה הנוראית, שבבסיסה: פוליטיקה = שחיתות, הופכת לטרנדית והמחשבות לבחור נשיא "לא פוליטי" הן הביטוי האחרון של הטרנד הרע הזה.

הדמוקרטיה שלנו חייבת נשיא פוליטי. אחד שהתייבש עד התמוטטות מתעמולה בחוגי בית של עשרה אנשים; אחד שהלך לבר מצוות ולחתונות והריח את ריח השום מפיהם של ההמונים; אישיות שהתמודדה בפריימריז מפלגתיים ובדרך הציגה אג'נדה ברורה ומסודרת; פוליטיקאי שזרקו עליו עגבניות בשוק ואחד שעשו ממנו שקשוקה ב"ארץ נהדרת". ובמילים אחרות: המועמד לנשיאות צריך להיות אחד שאנו יודעים משהו על האג'נדה שלו. אחד שהציג את מרכולתו האידיאולוגית לדיון ציבורי ואינו מגיע לתפקיד על תקן משיח.

כוונותיהם של חסידי ה"נשיא לא פוליטי" טובות, אלא שקשה להשתחרר מן הרושם שהם מתכוונים שהמועמד יהיה אחד מהשניים: או משיח או בובת ברבי. ברור שזה וזה רעים מאוד.

ולסיכום. פרופסור אלברט איינשטיין היה המועמד של בן גוריון לנשיאות. המדען הגדול סירב להצעה ומאז קום המדינה היו לנו רק נשיאים פוליטיים (כולל אפרים קציר). טוב שכך הוא, ואין סיבה לתקן משהו שלא נשבר.

דר' שלמה צדוק הוא מומחה לסוציולוגיה פוליטית