ארגוני המורים, תנו לשרה שאשא-ביטון לעבוד

בישראל ישנם כידוע שני ארגוני מורים – הסתדרות המורים וארגון המורים העל-יסודיים – והם פועלים לטובת שכרם של המורות ותנאי עבודתן (הכתיבה מכוונת תמיד לשני המינים). ארגוני המורים, במודע, אינם מטפלים בנושאים פדגוגיים, והסיבה לכך ככל הנראה – השערה בלבד – שהם מבקשים גבולות מוגדרים לעיסוקיהם. את הפדגוגיה הם משאירים למשרד החינוך, הרשויות המקומיות, מנהלות בתי הספר והמורות. הגישה הזאת משכיחה מלבם את העובדה, שעבודת החינוך מכוונת לילדים, ואילו המורים הם המתווך שעושה את עבודתו בכיתה עבור הילדים. ההחלטה של ארגוני המורים לא לראות את הילדים, אלא את המורים בלבד, היא שגיאה, שמונעת מהם לראות תמונה כוללת ולפעול לטובת כולם.

מעמדם הציבורי של מורי ישראל, לפי סקרים שנערכים מעת לעת, הוא מן הנמוכים ביותר בעולם. אי אפשר שלא לזקוף זאת לחובתם של ארגוני המורים, שנמנעים ממבט פדגוגי לטובת עמדה לעומתית. לארגוני המורים אין אפשרות למשל להעלות על נס בתי ספר שקידמו מהלכים מיוחדים: בית ספר משחק, בית ספר ללא מבחנים וציונים, בית ספר אנתרופוסופי, בית ספר ללא מחברות, בית ספר מקדם ברצינות את נושא הקיימות וכיו"ב; הם אינם חלק מזה. הם גם אינם "משחררים" את המנהלות להקים ארגון משלהם שייצג את הפרופסיה המיוחדת והמורכבת – ניהול בית ספר.

שרת החינו, ד"ר יפעת שאשא ביטון | צילום: יעל אורבך

אבל כדי להבטיח שיישמרו הישגי המורים – "הישגים" מוטלים בספק: גם ברמות השכר, בפערים בין מורים ותיקים לחדשים ובתנאים הפיסיים בתוך בתי הספר, פרי העמל של הארגונים – דרוש מצב ברור וחד-משמעי: שדבר לא יזוז במערכת החינוך. ארגוני המורים הם ים של שמרנות, ואין הבדל מבחינתם אם גישתם זו פוגעת בצרכי הילדים או לא, כיוון שהילדים אינם קליינטים שלהם. 

בשנת 2005 פרסמה ועדת דברת, ועדה שמינתה שרת החינוך אז לימור לבנת, את מסקנותיה. ארגוני המורים התגייסו כנגד המלצות הוועדה כאיש אחד, ומנעו את יישומן. זאת מבלי לקיים דיון מעמיק במה שהובא בפניהם. בשנת 2007 התקיימה שביתה ארוכה מאד של ארגון המורים העל יסודיים, שלא היה מוכן להצטרף להסכם שעליו חתמה הסתדרות המורים עם משרדי החינוך והאוצר. הילדים לא היו גורם שנלקח בחשבון, במהלך תקופת פגרה שנמשכה מיוני עד דצמבר! בתקופת הקורונה הגנו הארגונים על "זכויות" המורים במונעם שינויים בסדרי ההוראה, חרף העובדה שהייתה זו תקופה מיוחדת וחריגה. העיקר, כאמור – שדבר לא יזוז.

לאחר שנים רבות שלא חלה תזוזה משמעותית במערכת החינוך הישראלית – בהבדל מארצות אחרות שביצעו שינויים מפליגים בתהליכי החינוך של ילדיהן – נכנסה לכהונת שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא-ביטון, אישה שמכירה את הנושא היטב, ויודעת שעליה לקדם את החינוך אל רמות האיכות שאליהן כבר הגיעו מדינות ברחבי העולם, ולא מדובר בדירוג העולמי במבחני פיז"ה. 

מדובר אצלנו בטיפוח 11 מטרות החינוך הקבועות בחוק; במידת העניין שיש לתלמידים והמוטיבציה שלהם להגיע לבית הספר; בדגשים על סקרנות וחקר במקום שינון וציונים; בטיפוח כישורים אישיים (חשיבה ביקורתית, יצירתיות, עבודת צוות וכיו"ב); ביצירת יתר שוויון בין מגזרי אוכלוסייה שונים; בצמצום בחינות הבגרות, שבולמות את כל מה שכתוב כאן;  ועוד. יש הרבה מאד לעשות בכדי לצאת מן הביצה.

לביצוע השינויים הגדולים תידרש הזזת הגבינה גם אצל המורים. אתם ארגוני המורים יכולים להיות בעמדת "דובוני לא-לא", אבל אתם יכולים, לעומת-זאת, להחליט על שותפות-אמת במהלכים החיוניים שלפתחנו/פתחכם. אם תתנגדו אתם עלולים להיתקל באי-שיתוף פעולה מצד המורים; אם תתמכו – מעמד המורים יורם על נס, ואתם תיזכרו לשנים רבות כמי שנכנסו בזמן הנכון "אל מתחת לאלונקה" והובילו לשינוי מעמדה של המדינה כולה.

אברהם פרנק הוא ד"ר למינהל ומדיניות החינוך ומרצה לחינוך