אסף אמדורסקי | צילום: גיא נחום
אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי
“זכרון דברים" של נבט יצחק, "תמונות מחיי נישואין" של אינגמר ברגמן, אלבום אינטימי ויפהפה של אסף אמדורסקי, התערוכה “זכרון דברים“ של נבט יצחק במוזיאון וילפריד ישראל ועוד
תערוכה
לראות עתיקות קמות לתחייה
מוזיאון וילפריד ישראל, על אוספיו, הפך חומר גלם לתערוכה “זכרון דברים“ של נבט יצחק. בתערוכה, המוצגת כמעט בכל חללי המוזיאון שנמצא בקיבוץ הזורע, ומציינת 70 שנה להקמתו, משבשת יצחק את הנרטיב ההיסטורי של האוסף (הכולל שכיות חמדה כגון פסלוני חיות וצלמיות, פסלוני אלים מצריים ויווניים כמו גם פסלי בודהה מהודו וקמבודיה) ומארגנת אותו מחדש: הן בויטרינות התצוגה והן באנימציות וידיאו המשלבות אלמנטים היסטוריים ובידיוניים והופכת את אותם פסלונים קטנים לחלק מעולם דיסטופי, אירוני ומאיים בו זמנית. בתערוכה זו ממשיכה יצחק את עיסוקה בחפצים היסטוריים ובהקמתם לתחייה באופן כזה המציע נקודת מבט אחרת על הדברים. כך עשתה בתערוכה "חדר פלאות" במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, בה הקימה לתחיה את אוסף בית הנכות של בצלאל ובתערוכה ״אוריינט אקספרס״ במוזיאון האיסלאם בירושלים. מדובר בצעד אמיץ ויוצא דופן הן מצד המוזיאון, שהפקיד את התצוגה כולה בידיה של יצחק והן מצד האמנית, שהלכה על מהלך כה גרנדיוזי ונועז, שתוצאתו מרתקת גם אם אינה חפה מבעיות. אוצרת שיר מלר ימגוצ‘י. wilfrid.org.il
דנה גילרמן
מוזיקה
להתבודד על חוף בסיני עם אסף אמדורסקי
באירוע ההשקה שנערך בשבוע שעבר לאלבום החדש של אסף אמדורסקי "432" (על שם התדר 432 הרץ, שמוריד קצת את הגובה של המוזיקה), הוא סיפר איך לפני שלוש שנים הרגיש שתל אביב פולטת אותו מקרבה, ירד דרומה לחוף מבודד בסיני ונתן לשירים לנזול ממנו. התוצאה היא אלבום אינטימי יפהפה עם שמונה שירים שנכתבו בעשרה ימים וזכו לעריכות ומיקסים מהוקצעים בתקופת הסגרים בקורונה. האלבום ממשיך את הקו הנקי הנוסטלגי שהתחיל בבלדה המרגשת "את ואני נוסעים לאט" ששיחרר אמדורסקי ביום הולדתו ה־50, וממשיך לשירים נפלאים כמו "מה שאתה רואה עכשיו", "כל הצבעים", "רצינו פלא" ועוד. גם את עטיפת האלבום (שזכה לגרסת ויניל) צייר אמדורסקי בעצמו. "432" הוא אלבום אולטימטיבי למחפשים תחושת אסקפיזם ורוגע, ואם תעצמו את העיניים ותפליגו בדמיון אולי אפילו תצליחו למצוא את עצמכם בחושה על החוף בסיני.
מאיה נחום שחל
טלוויזיה
להתפעלמיצירה חדשה של חגי לוי
ב־1973 כאשר עלתה "תמונות מחיי נישואין" של אינגמר ברגמן היתה לה השפעה כה אדירה שהיא אפילו, כך נטען, גרמה לעלייה במקרי הגירושים בשוודיה ובכלל. מאז לא צריך סדרה אחת כדי להאשים אותה בהתפוררות מוסד הנישואים, הרי כמעט כל יצירה טלוויזיונית מעלה את הנושאים שנחשבו אז לחדשנים ובגדר טאבו. רק בשנתיים האחרונות שודרו שתי מחוות טלוויזיוניות ליצירה החשובה של ברגמן - עזיז אנסרי ב"מומחה לכלום", נתן לה פרשנות עדכנית עם "רגעים של אהבה", וקודם לכן "סיפור נישואים" של נוח באומבך הציג גרסה משלו. כעת עולה עיבוד מחדש ליצירה, שהתגבשה לאחר שבנו של הבמאי, דניאל ברגמן פנה אל היוצר הישראלי חגי לוי ("בטיפול", "הרומן", "הנערים"), בהצעה המפעימה לעבד מחדש את הסדרה. הגרסה החדשה והחדשנית, העולה ביום שני הקרוב
ב־HBO (אצלנו ב־yes ,HOT וסלקום TV) מותאמת לימים האלה ולביוגרפיה של היוצר העכשווי שלה. הגבר במערכת היחסים הזוגית הזאת הוא ג'ונתן (אוסקר אייזק, "דרוש גיבור"), יהודי דתי לשעבר, והנקודה הישראלית והתל־אביבית תופסת בה מקום של כבוד. את מירה, החצי השני בזוגיות הזאת, מגלמת ג'סיקה צ'סטיין ("כוננות עם שחר"). מעבר לכבוד ולכישרון המוכח של לוי, מדובר בחמישה פרקים של יצירה קאמרית, אינטליגנטית, כנה וחשופה. ירח דבש זה לא.
רותה קופפר
דוקו
לצאת עם סקורסזי למסע במחוזות ילדותו
"האורטוריה" (yes דוקו) הוא סרט תיעודי בו מטייל מרטין סקורסזי בקתדרלה העתיקה סיינט פטריק, בשכונת ליטל איטלי, בה גדל. הקתדרלה בה צולמה סצינת ההטבלה בסוף "הסנדק". שם, ב־1826, בוצעה היצירה האופראית הראשונה בתולדות ניו יורק, אירוע תרבותי ששינה את פני העיר, שעד אז התעניינה יותר בקרבות רחוב אלימים בין ותיקי העיר ובין המהגרים האירים והאיטלקיים, והשאירה את התרבות לאליטה של בוסטון. הסרט מתעד את הגעתה של תזמורת איטלקית לשחזר את האורטוריה ההיא, ומספר את סיפורו הלא יאמן של מחברה, לורנזו די פונטי, יהודי שהתנצר והפך לכומר שגורש מהכמורה בעקבות ניאופיו, התיידד עם קזנובה, ואז עם מוצארט, לו כתב את הליברית ל"דון ג'ובאני" ועוד אופרות, לפני שהיגר לניו יורק והפך לבעל מכולת. זהו מסע היסטורי בראשית ניו יורק, באתרים ובאירועים שמהם שאב סקורסזי השראה ל"רחובות זועמים", "כנופיות ניו יורק" ו"עידן התמימות".
יאיר רוה
ילדים
להמציא המצאות מופרכות שמציתות את הדמיון
כל מי שיש ילדים בסביבתו הקרובה ודאי מכיר את רגעי חוסר האונים מול תשוקותיו הפתאומיות של ילד, גחמותיו המופלגות וסרבנותו המזהרת, שאינם מגובים בשום הסבר מתקבל על הדעת. בדיוק לשם כך הומצאה סדרת ספרי הילדים הפינית המקסימה "טאטו ופאטו — ההמצאות המשונות", שספר ראשון שלה רואה אור כעת בעברית (בהוצאת לוקוס, בתרגומה של דנה שולגה־רז). את הספרים כתבו ואיירו שניים, אינו הבוקינן וסמי טויבונן. לטאטו ופאטו יש שלל המצאת מופרכות שיכולות לשעשע מבוגרים וילדים כאחד. האהובה עלי היא הדה־מגעילטור: מכונה שמזהה בארוחה מרכיבים שמגעילים את הילד או הילדה, ומסלקת אותם משם. או למשל פיצקוטרון, מכונה גדולה ומורכבת שמבצעת עבודות קטנות ובלתי חשובות במיוחד, על חפצים מיניאטוריים: לסרוג אפודה לנמלה, לקפל בול דואר לכובע נייר, לעשות קעקוע לבובת בארבי או להכין לוחיות זיהוי למכונית צעצוע. ועוד המצאה שיש לה יסוד במציאות, כלומר שטוב היה לו היתה מתקיימת בדרך כלשהי: אפוד הצלה לאיזורים הומי אדם. זה אפוד שבלחיצת כפתור מנפח מעל ראש הילד האבוד בובת ענק שתגרום להורים לזהות את מיקומו. זה ספר שמצית את הדמיון ומעניק לגיטימציה למאוויים כמוסים של הורים וילדים גם יחד.
שירי לב־ארי