למרות צוות מצוין ואנדי מקדואל: הסרט "סוף טוב" נאמן מדי למקור

על פניו, מתבקש שצמד הבמאים שיצרו את "מיתה טובה" יגויס לביים סרט שנקרא "סוף טוב". שרון מימון וטל גרניט, במאים מוכשרים עם חוש הומור שחור ועין לאסתטיקה משובחת, הוקפצו לביים את הקופרודוקציה הישראלית־בריטית הראשונה: עיבוד קולנועי למחזה של ענת גוב, שתורגם לאנגלית והיגר לקליניקה קטנה בפאתי לונדון.

השחקניות מארה”ב ומבריטניה (ובראשן אנדי מקדואל, שנכנסת לנעליה של ענת וקסמן), אבל רוב אנשי הצוות הבכירים הם ישראלים (המפיקות, התסריטאית, העורכת, המעצב ואנשי הסאונד). לכן, מול העובדה שהסרט מרכז את המוכשרים והמוכשרות בתעשיית הקולנוע הישראלית, נשאלת השאלה המדאיגה: איך קורה שהצגה שהועלתה בתיאטרון הקאמרי 400 פעם, מוצגת כעת בגרסתה הקולנועית מול אולמות ריקים? לפחות כך היה מצב האולם, קילומטר וחצי מאולם הקאמרי, בסוף השבוע שבו אני צפיתי בסרט. לאן נעלמו 160 אלף האנשים שצפו בהצגה, ולמה הם לא שעטו לכיוון הקולנוע כשהסרט יצא?

"סוף טוב" עלה בזמן שגוב עצמה נאבקה במחלת הסרטן, שממנה נפטרה עוד בזמן שההצגה רצה. גם זהרירה חריפאי, אחת מארבע השחקניות הראשיות בהצגה המקורית, נפטרה מאותה מחלה תוך כדי ההפקה. זה סיפורן של ארבע נשים שעוברות טיפול כימותרפיה, ובמשך כשעה וחצי עוברות יחד דינמיקה קבוצתית שבה הן מספרות את סיפור חייהן ועושות חשבון נפש האם יש להן על מה להיאבק כדי להישאר בחיים (את האישה החרדית בגרסה הישראלית מחליפה אישה מוסלמית בגרסה הבריטית, ניצולת השואה המבוגרת נשארה). מי שמתניעה את הסיפור היא שחקנית גאוותנית שמגיעה לטיפול הראשון שלה ולומדת מחברותיה לכיסאות האינפוזיה איך הולך להיראות העתיד שלה, שמוות בטוח בסופו.

ממש כמו סרטם הארוך הראשון של גרניט ומימון, גם זה סרט שבו הדמויות מחפשות לעצמן מיתה טובה, ובדרך לשם הן מנהלות משא ומתן עם בחירות החיים שלהן, עם האמונה שלהן ועם הדילמה שבין לחיות את הרגע או להרים ידיים.

"סוף טוב" הוא תעלומה. ניכר שהבמאים מנסים בכל כוחם למצוא זוויות קולנועיות לסיטואציה תיאטרלית: לוקיישן אחד וסיפור שמתנהל במשך זמן רצוף אחד. ואנשי הארט זכאים להצדעה על כך שהפכו את בית החולים האנונימי למרכז רפואי על שם ענת גוב. גם הליהוק מצוין. אז למה זה לא עובד? אולי כי הצגה מקאברית, סרקסטית ומוזיקלית (עם השירים של שלומי שבן) הופכת בקולנוע לסרט רציני עד אימה. מעט מדי הומור שורד את המעבר מהנייר למסך (בילי וויילדר כבר הזהיר שהסרטים תמיד יהיו ב־30% יותר רציניים מהתסריטים שעליהם הם מבוססים), ומה שנראה קל לעיכול בתיאטרון — לוקיישן אחד בזמן אמת — נהיה מייגע בקולנוע. הסרט, בפשטות, מאוד חוזר על עצמו, כשכל דמות ודמות מקבלת את הרגע שלה, את הסיפור שלה, את המשבר שלה, ואת הפנטזיה שלה, ומהפעם השנייה או השלישית זה כבר נראה דומה עד זהה לפעם הראשונה. "סוף טוב" יכול לשמש דוגמה למכשלות שבעיבוד תיאטרון לסרט, כשזה נעשה יותר מדי בנאמנות. האנשים הכי מוכשרים בארץ עשו סרט אנגלי, ולמרבה הצער הוא גוסס להם בין הידיים.