תופעה מתפשטת: סדרה חדשה על לידת הצ'יפנדיילס

סדרה שבפרקה הראשון משלבים את הפתיח של "סטיב אוסטין, האיש השווה מיליונים", היא כבר תענוג. הציטוט התרבותי מהלהיט הטלוויזיוני של שנות ה־70, המדבר אל חתך גילאי מסוים של הצופים (וחבל, מישהו צריך להרים את הכפפה הביונית ולשדר אותה שוב), מלמד אותנו ש"ברוכים הבאים לצ'יפנדיילס", מיני־סדרה שעולה בשירות הסטרימינג של דיסני מחר, היא תקופתית עם הרבה קריצות תרבותיות.

"צ'יפנדיילס" הוא מועדון של חשפנים גברים, שהוכנס אליו בתחילת דרכו ב־1979 רק קהל של נשים, ונחשב לביטוי של המהפכה הפמיניסטית. בהמשך, ועד היום, הוא נהיה לתופעה תרבותית בינלאומית מניבה. הסדרה החדשה היא על האיש שהקים את המועדון וצוותו. היא חושפת סיפור מדהים עם פרטים אפלים ומפתיעים, ועושה את זה באופן מעניין, מוזר ומוגזם, שמחייב בינג' מיידי.

לגיבור הסדרה קוראים סומן באנרג'י, שהיה מהגר מהודו ללוס אנג'לס, ושינה את שמו לסטיב — בהשראת האיש השווה מיליונים ובמטרה להפוך לכזה. בתחילה הוא מקים מועדון שש־בש, שלא מצליח, אחר כך הוא הופך את המועדון לזירת היאבקות בוץ, ואז לדיסקוטק, ובהמשך למקום לתחרויות אכילת אויסטרים. כל אלה לא מביאים את הקהל הרצוי, עד שיום אחד בביקור עם חברים במועדון לילה של גייז, שבו רקד חשפן, הוא הבין שיש חסך של חשפנים לנשים, דווקא. שזה פלח שוק לא ממומש וכדאי לנצלו.

הסדרה, שיצר רוברט סיגל ("פאם וטומי", הדומה לה בסגנונה), מבוססת על הספר "ריקוד קטלני: רציחות צ'יפנדיילס". היא כמובן לוקחת לה חירות יצירתית בנוגע לעובדות ההיסטוריות, ועם זאת הפרטים של הסיפור גדולים מהחיים, וכמו שהספר מסגיר, גם כרוכים בגדיעת חיים.

הסיפור של המועדון אינו רק של באנרג'י אלא גם של ניק דה נויה, כוריאוגרף שאמנם זכה בשני פרסי אמי, פרט שהוא מקפיד להזכיר לכל מי שרק נקרה בדרכו, ונדמה שגדולתו קצת מאחוריו. הוא מצטרף למועדון ומלמד את החשפנים ריקודים ומפיח ברעיון המקורי אנרגיה ומקצועיות. בזכותו הצ'יפנדיילס נהפך למופע. עוד דמויות מרכזיות בסדרה הן איירין, אהובתו ואחר כך אשתו של באנרג'י, רואת חשבון שהחיבה שלה לקוקה־קולה ולמספרים מחברת בין השניים; ודניס, מי שלפי הסדרה המציאה את המכנסיים עם הסקוץ', שחשפנים יכולים להסיר בשליפה מבלי להסתבך עם הנעליים.

הסיפור האמיתי על מועדון חשפנים, ומיקומו בתקופה, הם חלקים חשובים של הסדרה, אבל מי שעושים אותה הם השחקנים המגלמים את הדמויות. מוריי בארטלט הנהדר מ"הלוטוס הלבן" הוא ניק; ג'ולייט לואיס היא דניס; אנאלי אשפורד, שכבר התאמנה בסיפורי פשע אמיתי מהסגנון הזה ב"הרצח של ורסאצ'ה", היא איירין; וחשוב מכולם הוא קומאיל נאנג'יאני ("עמק הסיליקון", "חולי אהבה") — שמגיש את הדמות שלו בהתמסרות על גבול הקאמפיות, גילום שלפרקים נדמה שאלמלא היה הוא עצמו ממוצא פקיסטני, עלול היה להיחשב לפוגעני.

חשפנים ועירום גברי הם נושא אטרקטיבי. אי אפשר שלא לחשוב על הסרט "ללכת עד הסוף" מ־1997 בהקשר הזה. אף על פי שבסדרה החשפנים — להוציא אחד, שסיפורו מעניין דווקא בגלל הפן הגזעני המוצג דרכו — אינם דמויות משמעותיות בסדרה. והעירום הגברי, נציגו המשמעותי זאת אומרת, נותר מאחורי חוטיני עם נצנצים — בטח לעומת הסדרה הקודמת של סיגל "פאם וטומי", וגם לעומת "המינקס", סדרה על הקמת עיתון פורנו עם צילומי עירום של גברים, ועוד סדרות וסרטים רבים מהתקופה האחרונה.

“צ’יפנדיילס” היא סדרה מהנה וסוחפת, אבל התחושה בסוף היא שהיתה יכולה ללכת רחוק יותר, גם אם לא ממש עד הסוף — ולא רק בגלל היעדר העירום הפרונטלי.