"מעשייה אמריקאית" - קומדיה חמודה אבל לא לאוסקר

השעה הראשונה של "מעשייה אמריקאית" מצחיקה, חכמה ונוגעת ללב. סרט הביכורים של התסריטאי קורד ג'פרסון נשען על רעיון סאטירי שכבר נקודת המוצא שלו מעוררת צחקוק של ציפייה: תלוניוס אליסון, שכולם קוראים לו מונק (על שם תלוניוס מונק), הוא סופר שחור שמתקשה להוציא לאור את ספרו החדש: גרסה מודרנית ל"הפרסים" מאת אייסכילוס, הטרגדיה היוונית הראשונה, המספר את סיפור התבוסה של המלך אחשוורוש במלחמתו נגד היוונים.

המו"לים לא מבינים מה הוא רוצה מהם: הספר לא שחור מספיק, ולכן אין לו סיכוי להיות מסחרי. הם טוענים שהקהל מחפש עכשיו סופרים שמבטאים את קול המצוקה השחורה, של חיי העוני, הדיכוי וההטרדות מצד המשטרה. אבל מונק גדל בבית בורגני אמיד בבוסטון, עם אב שהיה רופא נשים מצליח, ששלח את שלושת ילדיו לאוניברסיטה. שניים מאחיו רופאים, והוא אומנם דוקטור, אבל לספרות. ובעוד הקריירה שלו כסופר תקועה, הוא מתפרנס מהוראת ספרות אמריקאית דרומית בקולג', וגם שם כל הלבנים מנסים ללמד אותו מה זה להיות שחור, ותקינות פוליטית של סטודנטית לבנה בסוף גם גורמת לפיטוריו משם. ואז, כשהוא נקלע למצוקה כלכלית, הוא מחליט לנקום בעולם ולכתוב את הספר השחור הכי סטריאוטיפי, הכי פוגעני, שממחזר כל קלישאה של חיי המצוקה בגטאות השחורים - פשע, סמים, אלימות, הזנחה הורית ומוות על ידי שוטרים גזעניים, וכל זה עטוף בשפת סלנג משובשת. זה כל מה שהוא מעולם לא הכיר בחייו, וניסה לברוח ממנו ולהוכיח שהוא הצליח לצאת ממנו - את הכל הוא דחס פנימה בפיגוע ספרותי, שעליו חתם בשם בדוי. אך הספר, שנכתב בחיפזון ובזלזול, הופך ללהיט ענק. מו"לים רבים עליו, מפיקים מתחרים על קניית זכויות ההסרטה. ומונק מביט בתופעה הזאת שיצר ורואה את המפלצת יוצאת משליטה.

עד כאן, מדובר ברעיון נפלא, שזוכה לביצוע קסום בזכות ג'פרי רייט, שחקן אהוב עם קול נהדר. התגובות של רייט מושלמות כמו האנחה שהוא נאנח כשהוא מגלה שוב ושוב שהלבנים הפכו כל כך רגישים למצוקת השחורים וכל כך מפצים על שנים של גזענות, עד שהם דוחפים אותו ואת עמיתיו בחזרה לגטו.

כל השעה הראשונה היא המחשה סאטירית מצוינת לנושאי דיון שתמיד אקטואליים: האם סופר או אמן חייב להיות השגריר של המגזר שלו. האם אשה חייבת לייצג מצוקה נשית? האם יהודי חייב לכתוב על יהדותו ועל אנטישמיות? האם סופרים מזרחיים חייב לכתוב על גזענות ממוסדת ושנים של קיפוח? בסצנה הכי פקחית בסרט מגלה מונק שספריו ממוקמים במדפי הספרות האפריקאית־אמריקאית ברשת ספרים גדולה. המו"לים דוחים אותו כי הוא לא מספיק שחור, אך הרשתות מנסות למתג אותו כסופר שחור רק על סמך צבע עורו.

אבל, כמי שמתעניין בספרות היוונית הקלאסית - למונק יש פגם טראגי: הוא עיוור לעובדה שגם בלי לדבר על אפליה שחורה, חייו הם רומן אחד גדול. אביו התאבד בבית הקיט המשפחתי, אמו לוקה באלצהיימר, אחותו מתה בגיל צעיר, ואחיו סובל ממשבר אישי גדול. למעשה, סיפורם של שלושת האחים, שלמרות הילדות הפריבילגית יחסית שבה גדלו, עדיין מתחשבנים זה עם זה מי היה אהוב יותר על הוריו, הוא החלק החכם האמיתי של הסרט הזה, וזה שהופך אותו לנוגע לב.

כל זה היה יכול להספיק כדי להפוך את "מעשייה אמריקאית" לסרט חביב ומהנה. אבל ממש כמו שקורה בסרט, הקהל הלבן משתגע ממנו: הסרט הלא־מאוד משמעותי הזה כבר זכה בפרס הקהל בפסטיבל טורונטו ומועמד לחמישה אוסקרים, כולל לסרט הטוב ביותר. יש סיכוי טוב מאוד שהוא אף יזכה באוסקר לתסריט מעובד. זו הגזמה, כי ג'פרסון, שעיבד למסך ספר סאטירי בשם "Erasure", כרה לעצמו בור שהוא לא מצליח לצאת ממנו: הרעיון הראשוני כה שנון שהוא לא מצליח לפצח את הסוף שלו. כי בסופו של דבר אלה לא המו"לים והמפיקים הלבנים שהם גזענים. אין כאן ביקורת על תרבות ה־Woke, אלא על גזענות־עצמית, על סופר דווקאי, שלא מוכן להתקבל למועדון שרוצה לקבל אותו. הבעיה היא לא שהלבנים דוחקים אותו להיות שחור מדוכא, אלא שהוא עצמו בורח מעצמו כל כך חזק שהוא מנסה להתרפס בפני הלבנים. כך או כך, הוא נחשד כיוצר לא אותנטי. הסרט לא חושף את צביעות המערכת הספרותית אלא את צביעותו של האמן שעיוור לעולם שבתוכו הוא חי. וזו, כמובן, לא מעשייה אמריקאית אלא טרגדיה יוונית.