קרבות בוץ: כשלחזור הביתה נקי ויבש נחשב לכישלון חרוץ

הפעם החזאים לא פספסו. במשך כל השבוע שעבר הבטיחו כי יום שישי יהיה גשום ורטוב, וכך בדיוק היה. שלוליות עמוקות בגוונים אפרוריים וחומים כיסו את שבילי האספלט הנטושים של פארק הירקון, מדשאותיו היו ספוגות מים ומלאות תלוליות בוץ עיסתיות שנערמו אחרי לילה סוער למדי. באופן מפתיע, הפארק התל־אביבי, שלרוב עמוס במאות רוכבים ורצים בשעות הבוקר המוקדמות, נראה נטוש, עזוב וחבול לאחר הפרעות שחולל בו מזג האוויר. גם ספורטאי הפארק המסורים בימים כתיקונם, העדיפו בבוקר עגום כזה להיות ספונים בביתם.

אבל בתוך הכאוס הרטוב והאפרורי זהרה נקודת אור. אוהל ענק ולבן שהוצב בשוליה של גבעת המופעים ייצר תכונה רבה ומשך אליו את העוברים והשבים. חלקם נכנס לרגע כדי לתפוס מחסה מהגשם; הרוב נכנסו כדי להשלים את הליך הרישום לאירוע הספורט האקסטרימי שנועד להיערך על המדשאות הרטובות והבוציות של הגבעה הסמוכה: אליפות ישראל במרוצי שדה.

כל הבאים ידעו היטב שהם עומדים להתלכלך כהוגן והם דווקא מתים על זה. "הלוואי שיירד גשם בדיוק בזמן שנתחרה", אמר אחד הנערים המתחרים בהמשך הבוקר, בעוד הוא יוצא לבדוק מה העננים שמעליו מזמנים לשעות הקרובות — טקס שעליו חזר באדיקות מרשימה בכל כמה דקות.

עבור רצי שדה, בוץ, שלוליות עמוקות ודשא חלקלק הם הלחם והחמאה. לשם כך הם קמו באותו בוקר סגרירי וגשום. החזרה הביתה נקיים ויבשים — ויהיה מיקומם בתחרות אשר יהיה — תיחשב לכישלון חרוץ.

הראשונים לצאת לקרב הם הבוגרים המנוסים. קצת לפני 7:00 הם התייצבו על הקו, לבושים במכנסיים קצרים וגופיות בעוד מסביב כולם עטופים במעילים ומוגנים במטריות. על פני הרצים לא נראה היסוס, רק דריכות לקראת התלאות הבאות: מסלול מפרק רגליים של 9.6 ק"מ, שתחילתו בעלייה מתישה אל ראש הגבעה השולטת בפארק, ממנה יירדו כדי להעפיל עליה שנית מכיוון תלול ומפרך בהרבה. אין ספק כי זה הבוקר שבו יזרחו החזקים והקשוחים. אלו שטחנו עליות וגבעות באימונים. אוהבי המהירות ומישורי האספלט יצטרכו להמתין למרוץ מזן אחר.

נער הפלא של הריצה הישראלית, אדיסו גואדיה בן ה־20, הוא הראשון להכניע את הגבעות. בנשים היתה זו כרואן חלבי, שיאנית הריצה הדרוזית הראשונה. מסביב, רצי המקצים הבאים כבר מתחילים להדק את שרוכיהם, מוודאים כי המסמרים החדים בתחתית נעליהם מחוברים היטב.

ביום רטוב ובוצי שכזה, נעלי הספייקס, כפי שמכונות נעליהם המיוחדות של רצי השדה, הן כמעט אביזר חובה. בלעדיהן, כל עלייה תלולה עשויה להפוך לסיוט חלקלק ונטול אחיזה. כל ירידה למגלשה. "אין התלבטות בכלל", נוזף אחד המאמנים בחניכו, ששוקל לרגע לזנק בנעלי ריצה רגילות.

ככל שהבוקר מתקדם, האוהל הלבן מאיים להתפקע. אוטובסים פורקים עשרות רצים צעירים מכל הארץ בחנייה הסמוכה. אליפות ישראל במרוצי שדה, לפני הכל, היא הפנינג. "כולם אוהבים להשתתף בה", מסביר אחד המאמנים, "גם ספורטאים שלא בהכרח עוסקים בריצה אלא במקצועות אחרים לגמרי באתלטיקה".

מתברר שמזג האוויר לא מאיים על אף אחד. הספורטאים הצעירים לבושים היטב, חלקם חמוש במטריות למקרה הצורך. כולם מתכוונים לזנק הבוקר, לא משנה מה ימטירו לעברם השמים.

והשמים בהחלט ממטירים. גשם בא, גשם הולך. רגע כולם בתוך האוהל, רגע כולם משתוללים מחוצה לו. השמש שקרנית מתמיד.

על גבי המדשאות, רצים מוזנקים מקצה אחר מקצה אל גבעות הסבל. מאמנים רצים לכל עבר בנעליים רטובות, ובגדים ספוגים. מעודדים את הספורטאים הצעירים לטפס מהר יותר, חזק יותר. לא לוותר. לתקוף. פני הרצים הצעירים משדרות כאב ונחישות בסופה של כל גבעה.

ידוע שאחרי כל עלייה מגיעה ירידה, אך באליפות ישראל במרוצי שדה הירידה אינה הקלה. זו רק עוד הזדמנות לסגור פערים על המתחרים או להגדיל את הפער הקיים. "קדימה, קדימה", צועקים המאמנים מלוא גרונם והרצים הצעירים מבצעים.

מעבר לסיבוב, במרחק של כמה עשרות שלוליות עסיסיות בדשא ופניה אחת שמאלה, מבצבץ לו קו הסיום. מי שיכול מנסה את כוחו ומאיץ. התשושים נלחמים לשמור על הקצב וחלילה לא לדעוך או להיעקף ברגע האחרון על ידי מתחריהם. אבל לא משנה באיזה מיקום יסיימו בסופה של התחרות, דבר אחד כולם מרגישים בבוקר הזה בוודאות: את מזג האוויר הסוער, הגשם השוטף והבוץ הטובעני הם כבר ניצחו ובגדול. רק על כך מגיעות לכל אחד מהם מחיאות כפיים.