הקברניט
נס פח הפאנטום: המטוס שנחת בלי אף, גלגלים או נווט
האויב ירה ופגע בול, הנווט עף החוצה ונתקע על עץ בג'ונגל, והטייס ניסה להנחית לבדו פאנטום פצוע ומשתולל. איך ניצלו גם המטוס הקשוח וגם צוותו, במצב בו ההישרדות נחשבת לבלתי אפשרית?
שלום, כאן הקברניט; סגן רוברט "קני" בון, מצטיין טרי מהקורס, התקבל בחיוכים ופירגונים בטייסת הפאנטומים 433, "מלאכי השטן". זה היה היום הראשון שלו בכנף קרב 8 וכל הוותיקים שמחו שבא בחור חדש. השנה היתה 1968 והמקום - בסיס אובון בתאילנד, ממנו יצא חיל האוויר האמריקאי יום וליל למשימות הפצצה בווייטנאם ושכנותיה. המלחמה סערה, הנטל המבצעי היה עצום והאויב גבה מחיר דמים עצום. כל טייס נוסף היה חיוני כאוויר לנשימה.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
מהר מאוד קלטו שבון הוא בחור כארז, התחברו איתו כמעט מיידית והכירו לו את מועדוני הטייסים ומסעדת הראמן שצמודה לבסיס. אחרי שקרא קצת חומרים ונהלים שובץ לטיסת היכרות ראשונה, במושב האחורי.
הטייס במושב הקדמי יהיה רב סרן בן "ריי" באטל, קצין מנוסה ביותר שייקח איתו למשימה קצרה בגזרה. המטוס שלהם: פאנטום מספר 249, מטוס חדש יחסית, במצב מצוין.
התוכנית היתה לטוס צפונית מזרחית לתוך שטח לאוס, לעבר מקטע של ציר הו צ'י מין - מערך נתיבים מהם נשפך נשק וציוד אל כוחות צפון וייטנאם. ריי באטל וקני בון נדרשו לעשות בקרת אש קדמית: לחוג בגזרה בה עומדת להתבצע משימת הפצצה, ולוודא שהתוקפים מגיעים אל המטרות הנכונות.
מדובר במשימה חיונית בעידן של חימוש לא-מונחה, ובלי שיטות מתקדמות לסימון ושיתוף מטרות. משימות כאלה בוצעו בעיקר ממטוסי תצפית קלים שגם הצטיינו בכך יותר מפאנטומים מהירים שעלולים לפספס תנועת אויב, אך הגזרה היתה נוחה יחסית והג'ונגל - פחות צפוף.
בשעת צהרים מאוחרת דהר פאנטום 249 על המסלול ועד מהרה כבר השקיף הנווט על נופי דרום מזרח אסיה המרהיבים.
תוך כדי שיוט, עברו באטל ובון יחד על תא השטח, והטייס הוותיק סיפר לצעיר על הגזרה ונפלאותיה. בהגיעם לזירת התצפית, הנמיכו לגובה 4,000 רגל והחלו לחוג ולהמתין למטוסי התקיפה.
קני בון לקח את ההגאים והטיס את פאנטום 249 מהתא האחורי, כשבאטל בחן את השטח סביב וזיהה את האזור שמיועד להפצצה. כדי לאמת את המיקום, הורה לקני לפנות ולחלוף מעליו. 249 היטה כנף, באטל התעמק בכוונת ופסק: בול. כאן צריכות לפגוע הפצצות.
בעודם חולפים, צדו את עינם של אנשי סוללת נ"מ מוסתרת, המכוסה כולה שיחים. היה זה תותח M1939 ישן בקוטר 37 מ"מ, כזה שהסובייטים הפעילו נגד הנאצים.
אבל מה שעבד נגד מסרשמיטים והיינקלים לפני 30 שנה טרף גם את מיטב קטלוג הסילון האמריקאי: התותח זקף קנה, שם את פאנטום 249 בין כוונות - ונתן צרור מהיר בתזמון מושלם.
המטוס של ריי באטל וקני בון חטף שלושה פגזים: הראשון העיף לעזאזל את החרטום ופיזר את המכ"מ המשוכלל שבו מעל לג'ונגל. השני פגע במרכז הגוף, חתך מערכות הידראוליות וסירס את ההגאים. והשלישי פגע באחורי הגוף ובמזל גדול פיספס את המנועים.
הפאנטום החל לרעוד בפראות בעוד כל מערכות האזהרה צורחות ונורות אדומות מהבהבות בקוקפיט. באטל פתח את המצערת כדי להאיץ ולהתרחק, ונאבק להחזיק את הפאנטום באוויר; המטוס פשוט התעלם לחלוטין מתנועות הסטיק, בעוד האדמה מתקרבת ביותר מ-500 קמ"ש. וכל זה קרה בגובה של פחות מ-4,000 רגל, כן? לבאטל ובון היו שניות לפני פגישה חד פעמית עם הג'ונגל.
בייאושו, פקד באטל על קני לנטוש את הפאנטום האבוד. במטוסים דו-מושביים הנווט תמיד נוטש לפני הטייס - הרי כיסא המפלט מחובר לרקטה גדולה, ואם הטייס יפלוט ראשון, ישרוף את מי שיושב שמאחוריו. קני בון המופתע הרים ידיו, תפס בשתי הלולאות שמעל לכיסא ומשך בכל הכוח; החופה האחורית עפה, בעודה מכניסה פנימה את השאגה של זוג מנועי סילון.
אבל קני כבר לא היה שם כדי לשמוע; רקטת כיסא המפלט שיגרה אותו אל השמיים בחבטה איומה שמועכת את עמוד השדרה ומזעזעת את כל הגוף. עוד לא הספיק לעכל את הזוועה - וכבר התנדנד הנווט תחת חופת המצנח, וראה את הפאנטום הפצוע מתרחק.
קני בון צנח לו אל תוך חופת הג'ונגל, המום מטיסת ההיכרות הדרמטית שעברה עליו; נחזור אליו עוד מעט - כי בינתיים קרה משהו מאוד מוזר בקוקפיט של 249: מיד לאחר הנטישה, החלו ההגאים של המטוס להגיב. אמנם בכבדות שתצחיק גם מיכלית נפט, אבל להגיב. הפאנטום נכנע לריי באטל המופתע, שהפנה את האין-חרטום דרומה, ולזחול בשמיים בחזרה לשטח ידידותי.
הבינו כמה בלתי אפשרי הוא המצב הזה: התמונה פה למטה, של הפאנטום בלי האף? יש סיבה טובה מאוד בגינה כמעט שלא תמצאו כאלה; מטוסים הם מכונות שאוהבות להישאר באוויר, וביכולתם לטוס עם חורים גדולים בגוף, עם נזקי כנף, F15 ישראלי נחת פעם עם כנף אחת ו-F8 אמריקאי פעם המריא בטעות עם כנפיים מקופלות. אבל החרטום הוא משהו אחר: בלעדיו נופלים לאדמה מאוד מאוד מהר.
כדי לטוס צריך צורה אווירודינמית, כלומר כזו שיוצרת מינימום שיבוש לזרימת אוויר בכיוון ההתקדמות. חרטום בעל פרופיל עגול או שפיצי דוחק את האוויר ביעילות, חותך כמו סכין ומאפשר התקדמות חלקה.
אבל חרטום בעל פרופיל של שידה הוא מתכון לאסון. הוא יוצר מחסום בכיוון התנועה ומתפקד כשובר גלים; יווצר גרר עצום והמטוס לא ייצור די עילוי שיאפשר לו להמשיך לטוס. ואכן, גם פאנטום 249 החל להתקרב למהירות בה ייפול מן השמיים.
באטל פשוט פתח את המצערת והחזיק את המנועים בשיא העוצמה רק כדי להישאר באוויר; למזלו, הפגזים פספסו את מיכלי הדלק והמרחק לבסיס לא היה גדול. המטוס הפצוע שאג, מנועיו רושפים אש, ומהירותו היתה צמודה למהירות ההזדקרות ממש כל הדרך. נגד כל הסיכויים, הצליח באטל לצלוע ככה עד לקרבת הבסיס, לדווח בקושי על מצבו ולקבל קדימות לנחיתה.
אבל קל זה לא יהיה: תוך זמן קצר גילה באטל שהגלגלים לא נפתחים לו; אחד הפגזים פשוט השבית אותם או את המיתוג החשמלי אליהם. מי שכן נפתח כמו בוס הוא וו הזנב; לכל פאנטום יש כזה, שנועד לאפשר נחיתה על נושאות מטוסים; המטוס תוכנן במקור ככלי ימי, והוו נשאר גם על הגרסאות היבשתיות. ככלל, נועד להיתפס בכבל ייעודי ולסייע בעצירה - אבל זה בשביל מטוסים שהורידו גלגלים; במצבו הנוכחי, יכול להיות שהוו יעשה יותר נזק מתועלת.
באטל החליט לקחת סיכון: בעברו שירת בחיל הים האמריקאי וצבר 150 נחיתות על נושאות מטוסים, כך שהיה מיומן ביותר בנחיתות מסובכות; בשילוב של כישורים מדהימים ומזל מסחרר, הצליח להאט ולהנמיך בעדינות - עד שהמטוס נגע בצל שלו על הקרקע.
249 חרש את האספלט בצרחה מתכתית, יורק גיצים לכל עבר; באטל התאמץ לשמור אותו במרכז המסלול, שלא יעוף ממנו ויתפורר. אחרי חריש עמוק באורך מאות מטרים, נעצר הפאנטום הפצוע, כשאחריו ענן גדול.
וכידוע, אין עשן בלי אש: לא הספיק באטל להתאושש רגע מהנחיתה, ומיד עטפו להבות את הקוקפיט; שארית הדלק פשוט נדלקה. הוא פתח החופה וזינק החוצה, לפני שתעטוף האש גם אותו. הטייס נחת בשלום, למרות שאיבד כמה אלמנטים מאוד חיוניים של הפאנטום - בראשם קני בון המסכן.
כן, בזמן שחובשים וכבאים דוהרים לעבר המטוס באובון ובאטל שממלמל בליל של קללות ותפילות, התנדנד הנווט שנטש תחת עץ גבוה בערך מאתיים קילומטרים משם. המצנח שלו הסתבך בענפים, ולא היתה לו דרך להשתחרר בלי ליפול עשרות מטרים לאדמה. לפי מקור אחד, בון נשאר בקשר רדיו רציף עם היחידה ואף סייע בהכוונת האש מהקרקע - כשדווקא מיקומו על העץ הגבוה עזר לו להבין היכן נמצא האויב. כך, עד ששקעה השמש.
לילה שלם טולטל בון ברוח עדינה בין קופים ונחשים, בעודו מתפקד כמזללה ארעית לאלפי יתושים מבסוטים. מכשיר האיתור של הנווט הציג את מיקומו למחלצים, שנהרו לכיוונו במסוקים תחת חיפוי מטוסי תקיפה. בו זמנית, חיפשו אותו גם לוחמי הווייטקונג, שעבורם כל שבוי אמריקאי הוא פרס יקר ומבוקש. אם יגיעו רודפיו לפני מחלציו, מחכות לבון שנים של כאב, רעב ואולי מוות בתוך כלוב מאולתר או מרתף אפלולי.
אך המזל שיחק לו, ובבוקר שמע מעליו חבטות רוטור ואיש חילוץ ירד אליו עם מנוף מבעד לחופת היער. קני בון הגיע לבסיס כשהוא פצוע ושבור; נטישת פאנטום היא חתיכת טראומה לעמוד השדרה, שיכולה להסתיים גם בפציעה חמורה. למעשה, תקנות חיל האוויר האמריקאי אוסרות על אדם שנטש פאנטום פעמיים לחזור לטוס.
אך גם כאן היה לקני הרבה מזל, והוא יצא חבול ומעוך, אבל בלי סעיפי נכות. וכששב לבסיס, היה מופתע כמו כולם לשמוע שפאנטום 249 נחת בלי חרטום ובלי גלגלים.
עד היום לא ברור מה גרם למטוס לחזור לשליטה. למטוסי קרב יש הרבה רכיבי גיבוי; מערכת הידראולית אחת נפגעה? תופעל משאבה של מערכת חלופית. קו חשמל נותק? יש עוד אחד שעובר בתוואי אחר, כדי להבטיח שפגיעה אחת לא תנתק את שניהם.
אבל אחרי פגיעת האש הווייטנאמית, הפאנטום לא התקשה להגיב או גיהק: ההגאים פשוט החליטו לפרוש בשיא, ו-249 עמד לעבור הסבה מאווירון בשמיים לבור באדמה.
כשמשהו בפאנטום מפסיק לעבוד יש מעט מאוד שאפשר לעשות כדי להפעילו מחדש. בטח כשהגובה נמוך, המהירות גדולה והאויב יורה. באטל ניסה את הכל ללא הועיל - ואז באה הנטישה של קני והמטוס נזכר שבעצם נשארה לו עוד פסילה אחת; נס פח הפאנטום. מה קרה שם בעצם?
מקורות בחיל האוויר האמריקאי סיפרו לי שהפרשה היתה ונשארה תעלומה; רשומות הדרג הטכני של טייסת 433 אינן מלאות, והמטוס הועבר לתיקונים בטרם הושלם התחקיר - יש מלחמה בחוץ, וצריך כל מטוס במצב עבודה.
לפי הערכות, הפגיעה בפאנטום גרמה למערכות ולוחות להישבר, ולרסיסים לחדור ולקצר מעגלים חשמליים. הנטישה של קני בון עשתה שני דברים שעזרו פה: לטלטל את המטוס בצורה שהעיפה רסיסים תקועים, ולצמצם את משקלו במשהו כמו 200 ק"ג בחזיתו. היעדר החופה האחורית אמנם יצר מערבולת בעייתית שמאוד הפריעה לטיסה, אך מטוס יותר קל גם נוח יותר לשליטה.
"במבט לאחור, פקודת הנטישה שנתתי לקני היתה טעות, עליה תמיד התחרטתי", סיפר באטל למגזין חיל האוויר האמריקאי. "באותו הרגע הרגשתי שאני מציל את חייו ותכננתי לנטוש מיד אחריו. שנינו שרדנו את התקרית, ועל כך אני אסיר תודה".
אבל הסיפור נגמר בטוב: קני בון שרד את החוויה הקשה שעבר ולחם בווייטנאם עוד כמעט שלוש שנים במסגרת יחידה אחרת, טייסת 497. בהמשך שירותו הוסמך כמדריך טיסה וקצין קישור בבסיס אמריקאי באיטליה.
ב-1976 עזב את הצבא והפך למהנדס אווירונאוטיקה. בין השאר, הוביל את אחד מצוותי הפיתוח של מטוס ה-F18 בחברת מקדונל דאגלס, ובטח לא תופתעו לשמוע שהתמחה במערכות חירום ונטישה.
גם פאנטום 249 שרד את הפגיעות והשריפה בנחיתה ואחרי שנתיים של שיפוצים חזר לטוס. את סופו מצא המטוס בתאונה מול חופי פלורידה ב-1985, בה נטש צוותו בגלל תקלה והוא צלל למעמקי הים. וכך סיים את חייו בשלווה, פאנטום כמעט יחיד במינו - מטוס שננטש פעמיים - בתור מגורי יוקרה לדגים.
בשורה התחתונה, הפאנטום הוא חתיכת מפלצת קשוחה - והקשיחות הזו הצילה חיי צוותים במשך עשרות שנים בזירות שונות. בעתיד אספר לכם עוד על מעללי המטוס בחיל האוויר הישראלי - ואיך הוכיח עצמו כקשוח גם כאן אצלנו לא פחות מ-249 ויתר אחיו האמריקאים. טיסה נעימה!
34 תגובות לכתיבת תגובה