מבחן רכב
באו פוני: אביזר מהסרט של ברבי או פיתרון מיוחד לרכב בעיר?
יש לה גלגלים, הגה, מזגן ושני מושבים. היא חשמלית, אסור לה לנסוע באיילון ומחירה 70 אלף שקל. היא ורודה ונראית כמו אביזר של ברבי. האם באו פוני היא קופסת גפרורים שנוסעת על הצד, בדיחה על חשבוננו או בכל זאת פתרון עירוני רלבנטי?
תדע כל אם עברייה: יש בישראל מכונית חשמלית חדשה והיא עולה 70 אלף שקל, יש לה מזגן, יש לה הגה, יש לה מושב. קוראים לה באו פוני, וזו לא טעות. היא ורודה מאוד, היא ממתינה בחניה בטעינה. באו פוני נראית כמו אביזר שיכול בקלות להשתלב בסרט ברבי החדש, במיוחד כאשר היא מגיעה אלינו בצבע ורוד, אולי בדיחה על חשבוננו, אולי זה מכוון.
באו פוני נראית כמו קופסת גפרורים שנוסעת על הצד הצר, יש לה גלגלים זעירים וגם חלק מהם ורוד, יש לה דלתות ענקיות, בגלל שבסין אפשר לרכוש אותה עם ספסל אחורי כדי שיhסעו בה ארבעה נוסעים, בישראל מותר רק שניים, ויש להם שפע של מקום. מקדימה באו פוני נראית כמו צעצוע, עם שני פנסי LED שבוהים בחצי חיוך, מאחור פוני נראית עוד יותר כמו צעצוע. היצרנית לא חסכה בשום מקום בגימיקים שגורמים לפוני להיראות כמו מכונית אמיתית, מכונית בגודל מלא, אבל החוקים בישראל קצת קלקלו לפוני: בסין יש דור שלם של מכוניות חשמליות עירוניות זעירות עם שמות מטופשים לחלוטין שמיועדות לנסיעה ברחובות הערים: צ'רי קיו קיו, XAV יויו. רבות הגיעו, מעטות משווקות, בגלל החוק הישראלי. החוק בישראל מסווג את פוני כסוג של קוואדרוסייקל, כלומר רכב שהוא עירוני וקטן ולכן אסור לו לנסוע בכביש בין־עירוני. לפחות הטסט של פוני זול מאוד: אפשר להישאר ביד עם עודף מ־50 שקל וללכת לקנות משהו קר וזול, כי מדינת ישראל מעודדת את המכוניות האלה אבל על הדרך היא אוסרת להכניס בהן ספסל אחורי, מה שהופך את פוני למכונית לשני אנשים. מאחור עוד אפשר לראות את החורים החשופים שבהם היה אמור להיות ספסל, אם רק היינו סינים.
באו פוני נוסעת, יותר נכון מתקדמת, בהדרגה. אי אפשר לצפות להרבה ממכונית שמלכתחילה מיועדת לנסוע בעיר, מכונית שהמהירות המרבית שלה ביום טוב היא 75 קילומטר לשעה. איכות הנסיעה אביזר מזכירה: באו פוני היא קופסה. צרה, גבוהה, ובמקרה גם הוחלט לחבר לקופסה גלגלים כדי שתוכל להגיע ממקום למקום. אחרי כמה דקות אפשר להבין: פוני אינה מכונית נוסעים בגודל מלא ואי אפשר לדרוש ממנה שתבצע משימות של מכונית נוסעים בגודל מלא. המנוע של פוני מפיק 27 כוחות סוס, יש לה מאחור סרן חי, כמו של רכבי שטח קשוחים, כלומר החלק הקדמי של פוני יודע לטפל בבורות, כל עוד הם לא בורות מהסוג שיאתגר מכונית משפחתית. החלק האחורי של הפוני, לעומת זאת, מיועד לאריכות ימים ועמידות, כך שקשה לומר שהוא נוח. אם מוסיפים את זה לבסיס הגלגלים הקצרצר, מקבלים מכונית עם התנהגות כביש עצבנית למדי למי שעובר את ה־40 קילומטר לשעה.
תא הנוסעים של פוני מזכיר שליצרני הרכב הסיניים יש סטנדרט מסוים, אבל הוא תקף למכוניות נוסעים. באו עשתה ככל שביכולתה כדי לאבזר את המכונית שלה כמו מכונית משפחתית חשמלית סינית והאמת היא שזה מגניב: יש לה כרית אוויר אחת, יש לה שני מסכים גדולים למערכות המולטימדיה, ובבאו השכילו לכסות את לוח המחוונים בפלסטיק ורוד שגורם לפוני להיראות כמו מכונית צעצוע שלוקחת את עצמה ברצינות. אין כאן ציניות, תא הנוסעים של הפוני מעוצב כדי להרגיש בוגר אבל גם לא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, והוא עושה עבודה טובה בלהפחית מן התחושה שהפוני היא בעצם סוג של צעצוע לכביש. הבעיה עם תא הנוסעים של הפוני היא קודם כל שאין מושב אחורי, כלומר יש תא מטען ענק אבל אי אפשר שלא להבין שפעם היה שם ספסל. ומעבר לכך, רמת הנדסת האנוש מזכירה שמדובר בקוואדרוסייקל, סוג של אופנוע עם גג: כשרוצים לפתוח את אבזם חגורת הבטיחות האצבע עלולה להיתקע בין האבזם והמושב, לפעמים הציפורן נשברת. בורר הכיוון דורש כמה ניסיונות החלטיים לפני שהוא אכן משלב את ההילוך הקדמי או האחורי, ההגה לא מתכוונן לגובה או לרוחק ותנוחת הישיבה עלולה להיות קשה למי שאינו משתרע לגובה של מטר שבעים ומטה. והמערכות שאחראיות על המולטימדיה והמזגן פשוט קשות לתפעול. המזגן אגב מצוין, גם אם מדובר במכונית קטנטנה.
באו פוני מתנהלת מראשון לציון ליפו, לים, מהים של יפו לתל אביב, לקירות הצבעוניים של פלורנטין, גרפיטי יפה לבאו ובכל מקרה אסור לה לנסוע בכביש בין־עירוני, כך שהפוני מחפשת את האורבני, את מה שרוב האנשים לא רואים. כדי להחנות את פוני צריך רק לחפש מקום צר, לאתר מקום ששום נהג עם שמץ של שפיות לא ינסה להיכנס אליו ולכבוש את החניה. הטווח הרשמי של הפוני הוא 170 קילומטר. אף אחד לא יכול לנסוע 170 קילומטר ביום בפקקים עם רכב עירוני, אבל 150 קילומטר ביום הפוני עושה בקלות מרשימה. אגב, אין לה טעינה מהירה, אף אחד לא יכול להגיע עם פוני לעמדה מהירה ולטעון עשר דקות וספק אם בכלל מישהו צריך, בטח שלא במכונית שתיסע אולי 50 קילומטר ביום טוב.
באו פוני חוזרת לבסיסה בשלום. הנסיעה בה, בין משאיות שמאיצות למהירות מסחררת של 80 קילומטר לשעה ברחובות העיר, מזכירה לפעמים את קדושת החיים, במיוחד עם כרית אוויר אחת. בעת האחרונה גם יבואני הרכב החלו להבין: המיתון כאן, הישראלים לא ישלפו ארנק וישליכו שטרות על כל רכב שמתחבר לשקע. והפוני מייצרת דיסוננס: אי אפשר שלא לשים לב שמדובר במכונית שמיועדת לשחק במגרש שבסין גבולותיו מוגדרים היטב: מכוניות חשמליות, עירוניות, זריזות ושימושיות שאינן מושלמות אבל הן חשמליות והן משאירות בכיסו של הצרכן הסיני עודף מ־20 אלף שקל. בישראל מחירה של הפוני הוא יותר מפי 3 ממחירה בסין. הכלל בישראל בכל הקשור ברכב סיני הוא שהצרכנים מקבלים מוצר שהוא מעט יקר ממכונית בנזין מערבית אבל הוא מציע הנעה חשמלית ותמורה דומה מבחינת גודל המרכב, יכולת הסעת הנוסעים והבטיחות. הפוני, לעומת זאת, עולה כמו מכונית בנזין קטנה משומשת בת שנה שמותר לה לנסוע מחוץ לעיר, יש לה ספסל אחורי וכנראה שיש לה מנוע ששותה בנזין, אבל מנוע שהוא חסכוני. כנראה שאם מדובר במכונית ראשונה, הורה שירכוש אותה לילדים יהיה יותר רגוע בידיעה שיש בטיחות וגם מקום לחבר'ה.
בשורה התחתונה: הפוני היא מכונית גימיק שעובדת חזק על הרגש, יש בה משהו חמוד, משהו שגם מאפשר לסלוח לה די בקלות על פגמיה ויש לא מעט כאלה, אבל בסופו של דבר צריך לפתוח ארנק ולשלם וכאן הפוני נמצאת בבעיה: ב־70 אלף שקל קשה להבין מי ישתכנע לרכוש צעצוע חשמלי חדש ולא מכונית אמיתית בת שנה.
אהבנו
עיצוב, יכולת חניה
אהבנו פחות
הנדסת אנוש
מתחרות
XEV יויו
לסיכום
מכונית חמודה מסרט מצויר, אבל המחיר יקר
BAW פוני
מנוע: חשמלי, הספק מרבי 27 כ"ס, מומנט מרבי 8.6 קג"מ.
ביצועים: מהירות מרבית 75 קמ"ש, זינוק ל־100 קמ"ש: אינו מצוין
צריכת אנרגיה: קיבולת סוללה: 13.7 קוט"ש. טווח נסיעה רשמי: 170 קילומטרים. צריכת אנרגיה רשמית: אינה מצוינת
בטיחות: כרית אוויר אחת, טרם נבחנה במבחן ריסוק פומבי
קבוצת זיהום: 1
מחיר: 70 אלף שקל