כתב התביעה של נאמני סטרווד: "הדירקטוריון היה אדיש, התנער מאחריות ונטל סיכון לא סביר"

"בצמתי ההכרעה המרכזיים בחיי החברה, התפרקו הדירקטורים ונושאי המשרה משיקול דעתם ופעלו, הלכה למעשה, בהתאם להכוונה, ולמרבה הצער גם בהתאם לאינטרסים של קבוצת סטרווד. מחדלי החברה מוטלים על כתפיה של הקבוצה, שפעלה להצגת מצג שווא כאילו היא עומדת מאחורי החברה, והיא תמצא את הפתרונות לבעיותיה. בפועל לא די שלא אותרו פתרונות כלשהם, אלא שהקבוצה הטילה על החברה סיכונים בלתי סבירים, כשנמנעה מאיתור פתרונות שהיו עלולים לפגוע בבעלת השליטה".

במילים חריפות אלה מתאר כתב התביעה, שהגישו נאמניה של חברת סטרווד ווסט לימיטד, עוה"ד צוריאל לביא ורון הדסי, נגד קבוצת סטרווד, בעלת השליטה בחברת ה־BVI ונגד בעל השליטה בה בארי שטרנליכט, המנכ"ל לשעבר מיכאל פול גלימצ'ר וחברי הדירקטוריון, רואי החשבון ומבטחי החברה, שנדרשים לשלם לה ולנושיה 350 מיליון שקל. עם הדירקטורים של סטרווד ווסט לימיטד נמנית טלי ירון־אלדר, שהיתה בעבר נציבת מס הכנסה. החברה הנפיקה אג"ח בתל אביב ב־2018 וקרסה שנתיים מאוחר יותר, תוך שהיא מותירה את מחזיקי האג"ח עם חוב של 842 מיליון שקל.

קבוצת סטרווד, שבראש הפירדמידה שלה עומד, באמצעות סטרווד קפיטל, בארי שטרנליכט, הקימה את סטרווד ווסט לימיטד ב־2017 במודל BVI שבו חברות זרות, בעיקר אמריקאיות, התאגדו באיי הבתולה הבריטיים (British Virgin Islands), בעליהן הזרימו לתוכן נכסים, והן קיבלו עליהן את הדין הישראלי כדי לגייס כאן אג"ח.

סטרווד קפיטל היא מקבוצות הנדל"ן הגדולות בעולם, עם נכסים בהיקף של 56 מיליארד דולר, יותר מ־3,000 עובדים, מלונות ונדל"ן מניב. מתוך הקונצרן הענק הזה קמה לה בשנת 2012 חברה בשם סטרווד ריטייל קפיטל, שגייסה כמה מיליארדים ורכשה כ־30 קניונים בארה"ב. עבור חמישה מהקניונים נטלה החברה הלוואה בכירה בהיקף של 760 מיליון דולר, שהיתה מיועדת לפירעון בנובמבר 2018. כשפנתה למחזר את החוב הצליחה להשיג הלוואה של 550 מיליון דולר מבנק גולדמן זאקס, שאיגח את ההלוואה ומכר אותה לציבור האמריקאי, ושלהבטחתה שועבדו חמשת הקניונים. את היתרה פנתה לגייס בהנפקת האג"ח בתל אביב, כשלרשות סטרווד ווסט הועברה ההחזקה בשבעה קניונים, תוך שימוש בכסף שגויס לשם כך — 910 מיליון שקל (263 מיליון דולר). בניגוד לבעלי החוב האמריקאים, לא ניתנו למחזיקי האג"ח ביטחונות, וזהות בעלת השליטה היא שתרמה לביטחון המשקיעים שהשתתפו בגיוס החוב.

אולם זמן קצר לאחר ההנפקה החלה מסכת של קשיים ובעיות, שהובילה בחלוף שנתיים לקריסת חברת ה־BVI. לטענת התובעים התגלתה "שורה ארוכה של הפרת חובות בידי בעלת השליטה, הדירקטורים ונושאי המשרה בחברה, המקימה עילות תביעה".

כחלק מכך נטען בכתב התביעה, כי כבר בתשקיף ההנפקה "לא הוצגו בצורה נאותה פרטים מהותיים בנוגע להלוואה" ואף לא "גילוי כדין כי כשליש מתמורת ההנפקה (94 מיליון דולר) אמור לפרוע חובות לגופים הקשורים לבעלת השליטה, ולכן היה לבעלת השליטה אינטרס אישי מהותי בעסקה". זאת, לאחר ש"גופים הקשורים לבעלת השליטה רכשו ממלווים 12% מההלוואה בסך של 94 מיליון דולר, והיה להם עניין עז בפירעונה במלואה ובמועדה", וכן לאחר שחברה שהחזיקה 10% מהון בעלת השליטה העמידה ערבות לסכום של 533 מיליון דולר מההלוואה המקורית בסך של ה-760 מיליון דולר, והיה לה עניין מובהק בפירעון ההלוואה.

מעבר לכך, לטענת התובעים "אף שהחברה האמונה על הכספים שהופקדו בידיה (סטרווד ווסט) אמורה לבחון לעומקו את סיכון הזרמת הכספים באופן עצמאי ונפרד מרצונותיה וצרכיה של בעלת השליטה", הדירקטוריון לא בחן את סוגית הזרמת כספי החברה לפירעון יתרת ההלוואה (760 מיליון דולר), אלא התמקד בפירעונה בלבד. "על החברה היה לאשר את פירעון ההלוואה כעסקה חריגה עם בעלת השליטה, ולכן היה עליה לאשרה בוועדת הביקורת, בדירקטוריון ובאספה הכללית, ואי כינוס ועדת הביקורת לדיון בעניין הוא מחדל קולוסלי המאיין כל החלטה נגועה שאישרה את הדברים".

כתב התביעה תוקף את התנהלות חברי הדירקטוריון ומתאר כי "בחלל עולמה העסקי של החברה ריחפה 'דמות אב' דומיננטית, בדמותה של קבוצת סטרווד 'הכל יודעת', שאמורה לפתור את בעיותיה של החברה בצורה מיטבית. למעשה, היא ולא הדירקטורים, אמורה לתת את הדעת על הבעיות, וכן חזקה עליה כי תמצא פתרונות. בצמתי ההכרעה המרכזיים בחיי החברה, התפרקו הדירקטורים ונושאי המשרה משיקול דעתם ופעלו הלכה למעשה בהתאם להכוונה, ולמרבה הצער, גם האינטרסים של קבוצת סטרווד".

"העובדה שלא נעשה כל מהלך למימוש חלק מהנכסים לצורך ייצוב החוב, בצירוף היעדר כל ניסיון לגיוס הון ולו גם תוך דילול בעלת השליטה, מצביעים כי אינטרס בעלת השליטה האפיל על אינטרס החברה ונושיה, וכי הדירקטוריון גילה אדישות ליציבות החברה ופעל בהתאם לייעוץ ואינטרס בעלת השליטה, ובכך הגדיל את חשיפת הנושים באופן לא סביר".

הדירקטוריון לא פעל לגיוס ההון שנדרש, לאור ההרעה בתוצאות, ולא יזם טיפול במשבר שנגרם מכך שחברות הנכס (הקניונים) לא עמדו בתנאים שנדרשו להארכת ההלוואות שניטלו למימון רכישתם — ונמנע באופן עקבי מבחינת חלופות למצב. בכל הנוגע לשווי נכסי החברה — ולאחר שבפרסום ב"כלכליסט" כבר באוקטובר 2018 הוצגו סימני שאלה בנוגע להם — נטען בתביעה: "הדירקטוריון עצם עינו והתעלם באופן עקבי מנתונים שהיו אמורים, לכל הפחות, לעורר חשש ולחייב בדיקה לפחות בכל הנוגע לשוויים הכלכלי הריאלי של הנכסים וליכולת לגייס חוב בכיר חדש על בסיסם". באשר לקשר עם מחזיקי האג"ח, "הדירקטוריון המשיך בהתנהלות פסיבית עד להדהים, והתעלם הלכה למעשה מההידרדרות המתמשכת במערכת היחסים שבין החברה למחזיקים", ואף "לא דאג ליישם את החלטתו ממרץ 2020 לנהל מגעים עם מחזיקי האג"ח, ולא דרש מעולם מידע על סטטוס מגעים אלה".

בסיכום הטענות נגד הדירקטוריון עולה כי "הדירקטורים ונושאי המשרה בחברה פעלו ברשלנות רבתי, כשלא בדקו ולא קיבלו מידע רלבנטי ביחס להשקעת כספי ההנפקה, ולמעשה כלל לא בחנו את ההשקעה האמורה, שהיתה הפעולה המרכזית ביותר בחייה של החברה. הם התפרקו מאחריותם לניהול עסקי החברה, תוך הסתמכות מוחלטת על קבוצת סטרווד. הדירקטורים גם אישרו חלוקת דיבידנד (8.1 מיליון דולר באוגוסט 2018 — א"פ), שאינה עומדת במבחן יכולת הפירעון, נמנעו מטיפול בגיוס הון לחברה חרף מצבה, התעלמו מהצורך ההולך וגובר להסדיר מבעוד מועד פתרון לפירעון ההלוואות בשנת 2021, ונמנעו מבחינת עצמאית של חלופות".

התנהלות הדירקטוריון מתומצתת לטענת התביעה כ"אדישות, התנערות מאחריות ונטילת סיכון בלתי סביר", ו"לדירקטורים אחריות ישירה לעובדה שלא ננקטו בחברה מהלכים שיכלו לחלץ אותה או לכל הפחות להקטין את חובותיה ולייצב את מערכת היחסים מול נושיה". ובעוד הדירקטוריון מתואר בתביעה כפאסיבי, "בעלת השליטה פעלה לכל אורך הדרך כדירקטור דה פקטו, כשלמעשה היא זו שניהלה בפועל את מהלכיה הכושלים של החברה. אך ברגע האמת, כשהחברה עמדה בפני שוקת שבורה, התכחשה בעלת השליטה לכל אחריות או מחויבות כלפי החברה ונושיה".