מנדלה: המחזמר - נוטה לפשטנות, אבל עדיין מרגש ומפתיע

"מנדלה: המחזמר". אני מודה שבהתחלה זה נשמע לי כמו בדיחה, בעיר שתיכף יעלה בה "בובספוג – המחזמר", ומיד הזמנתי כרטיס כדי לברר ממקור ראשון עד כמה מצחיקה, או סתם מביכה, תהיה התוצאה. אבל במחשבה שנייה ושלישית, אם אלכסנדר המילטון, מהאבות המייסדים של ארה"ב, קיבל מחזמר שלו, ואפילו מצליח — כלומר הכי מצליח שאפשר— ואפילו מרטין לותר קינג זכה לכבוד הזה לפני 33 שנים בדיוק, הייתי שם, בתיאטרון פיקדילי; המשוררת הנערצת מיה אנג'לו היתה בין היוצרים, וזמר האופרה פורץ הגבולות סיימון אסטס שר בבאס־בריטון מרשים את השיר "יש לי חלום", וכולנו נשארנו בחיים, אז אין סיבה שזה לא יקרה גם לנלסון מנדלה, מנהיג דרום אפריקה שנלחם על שוויון לשחורים שישב בכלא שנים תחת משטר האפרטהייד, והפך לנשיא השחור הראשון של המדינה והיה אחד המנהיגים הפוליטיים־חברתיים הגדולים והאהובים בכל הזמנים, שנהפך לסמל.

"מנדלה: המחזמר" עולה בבכורה עולמית בלונדון, בתיאטרון יאנג ויק הקטן והחשוב, שמאז ומתמיד חרט על דגלו רלוונטיות פוליטית וחיבה לחומרים נפיצים מכל הסוגים. הוא אינו מאמץ, כפי שאפשר היה לחשוש, את גישת הפרודיה, סאטירה או הפוך על הפוך שעשו כמה יצירות מהפכניות לפניו. למשל "אנה ניקול: האופרה", על סיפור חייה הטראגי של הידוענית הבלונדינית אנה ניקול סמית, שעלה בבית האופרה המלכותי בקובנט גרדן, או "ג'רי ספרינגר: האופרה", ששבר קופות בווסט אנד. שתי האופרות האלו בחנו את התבהמות התרבות המודרנית וסגידת ההמונים לכל מה שצהוב, וכמה שצהוב יותר טוב (ראו בימים אלה ממש, כשספרו השערורייתי של הנסיך הארי מנתץ שיאי מכירות).

"מנדלה: המחזמר", אם כבר, חוטא בסוג של תמימות או היתממות ו"הלבנה" של כמה פרטים קשים. יצרו אותו שני האחים היהודים מדרום אפריקה, גרג דין ושון בורובסקי. בראיונות סיפרו שני המועמדים לפרס הגראמי, שיושבים ופועלים בארה"ב, כי נדהמו לגלות שדרום אפריקה מכורתם לא זכתה עד כה לייצוגים בימתיים בולטים; הם חשבו שנלסון מנדלה, שהעולם כולו הכיר בגדולתו — לא יישכח קונצרט הענק בוומבלי 1988, שבשידורו צפו מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם, ושקרא לשחרורו של מנדלה מהכלא — הוא נושא מצוין להתחיל בו, ופנו לבני משפחתו ומנהלי העיזבון שלו כדי לשתף איתם פעולה.

שיתוף הפעולה הזה הוא חלק מהבעיה של המחזמר, שעולה בהפקה מלאה ובכל זאת משמש כמעבדה לקראת שכלול גרסה משופרת שתוכל לצמוח ולנדוד. שכן הבמאית, של וויליאמס, והשחקן הראשי, מייקל לוויי, בוגר "המילטון", שניהם מברודוויי, וברור שלשם ההפקה פוזלת. בני המשפחה דאגו לכך שנישואיו הראשונים של מנדלה לא יוזכרו, ושדמותה של ויני, אשתו השנייה והבעייתית (שהורשעה בעבירות של שחיתות והייתה אחראית לרציחתם של בני אדם רבים, כולל נשים וילדים) תטוהר לחלוטין. מנדלה עצמו, שהמחזמר מתעכב בעיקר על 27 שנותיו בכלא, מוצג כקדוש ללא רבב. ייתכן שהיה כזה, אבל מבקרת התיאטרון של ה"גרדיאן", עריפה אקבר, התלוננה בצדק שהשטחת הסיפור לרמת "פילוסופיה של מגנטים למקרר", גורמת לכך שגם אחרי שעתיים וחצי אנחנו לא לומדים על דמותו דבר חדש ומשמעותי.

ועדיין יש דברים טובים ואפילו מצוינים במחזמר הלא שגרתי הזה. מעבר להדהוד האקטואלי הבוער מתמיד ועתיר הלקחים של גזענות עולמית מתגברת ומאבק של אזרחים ביותר ויותר מדינות על חירותם, כבודם, עצמאותם ועתידם, המוזיקה שופעת נגיעות אפריקאיות מסורתיות, עם שימוש בשפת הזולו ובמקהלה כמו־כנסייתית, ושירי המחאה ("להילחם באש עם אש") והמנוני השחרור מתורגמים להתרחשויות בימתיות רבות עוצמה, כולל כוריאוגרפיית הפגנות ומצעדים משלהבת.

גם הומור לא חסר, ומנדלה מוצג כמי שהתגאה בבדיחות הקרש שלו וביכולתו לשמח אנשים גם בשעותיו הקשות. כשהסוהר בכלא, שאיתו הוא רוקם ידידות אמת, מספר לו שנעקץ על ידי מדוזה בים, אומר מנדלה "היא עובדת בשבילנו, בשביל כוחות המהפכה", וכשאותו סוהר מזמין אותו לארוחת ערב בביתו עם שחרורו, אומר מנדלה — שכמו כל האסירים השחורים לבש מכנסיים קצרים בכלא, בניגוד לאסירים הלבנים שלבשו מכנסיים ארוכים, ואכל תירס במשך כל שנות מאסרו, בניגוד לאסירים הלבנים שאכלו בשר — "אבוא בשמחה, רק בבקשה בלי תירס". וכשהסוהר הזה מודיע למנדלה כי נדחתה בקשתו להשתתף בהלוויית בנו, שנהרג בתאונת דרכים, לא נותרות הרבה עיניים יבשות בקהל.

ההפקה הלונדונית אגב נפגעה ממכת קורונה קשה במיוחד. אני ראיתי גרסה עמוסת מחליפים שקפצו לתפקידיהם ברגע האחרון ובכל זאת היה שם קסם ובערה איזו אש פנימית שהתעלתה על כל הפגמים, ונראה שצפוי להפקה עתיד מבטיח.