כשגבר בן 40 נכלא בחיי טירון בן 18

"הצבא בישראל הוא לא רק גוף מגן ולוחם, אלא משמש כור היתוך חברתי, שלא משנה בו אם אתה עשיר או עני, מזרחי או אשכנזי, שחקן או נהג אוטובוס, כולם ביחד עכשיו", אומר המחזאי רועי חן ("המנהרה", "מי כמוני"). "לכן עניין אותי לבחון מה קרה לאנשים שדילגו על כור ההיתוך הזה, על הערבות ההדדית, על לתת גב, לתת שכם". התוצאה היא ההצגה "המשתמט", בבימויו של ארז דריגס, שתעלה השבוע בתיאטרון בית ליסין בכיכובם של שלומי טפיארו, נעמה אמית, אודי גוטשלק ואביעד בנטוב.

במרכז ההצגה שלושה בני 40, ש"דילגו" על שירות חובה - שחקן תיאטרון, נהג אגד ומנהל מחלקת ארונות באיקאה - שמוצאים עצמם יום בהיר אחד, בלי הכנה מוקדמת, מגויסים לצה"ל תחת רפורמה חדשה בפיקודה של חיילת צעירה עמוסת קלישאות צבאיות. מכאן מתחיל מסע מוטרף ושנון, סאטירה על החברה הישראלית - פוליטיקה, תרבות, פציפיזם, הורות וגבריות.

גיוס, סרבנות והשתמטות אמנם מככבים בכותרות בחודשים האחרונים, אבל את המחזה כתב חן לפני כמה שנים, והוא עלה לראשונה בצוותא לפני שש שנים, אז גילם דריגס את דמותו של אמרי לצדם של גוטשלק ובנטוב. "המחזה נכתב בעולם מדומיין ושנה מדומיינת במדינת ישראל, שבה מחזירים לצבא אנשים שלא התגייסו", מוסיף חן. "עניין אותי מה קורה לאנשים מבוגרים שמגיעים לשם, שיש להם מוטיבציות ושאלות אחרות מלבני 18. זה המסע לגבריות, לזהות הישראלית של הביחד הזה. אומרים עכשיו 'בלי גיוס אין פיוס', האם זה התנאי שלנו באמת לפיוס? אם הם יתגייסו או לא? אין לי תשובה לזה אבל מעניין שזה המבחן. הגיוס הפך להיות סמל כזה, וזה ייחודי למקום הזה".

טפיארו, שמגלם את השחקן אמרי (לצד דריגס, שחולק עמו את התפקיד לסירוגין), הוא ההפך הגמור ממשתמט. "גדלתי ביישוב אלפי מנשה, שבו כולם היו אנשי צבא. שנתיים התאמנתי לקראת הצבא ואז הורידו לי פרופיל על אסתמה, שלא הרגשתי בה עד היום. בסוף הגעתי עם פרופיל 72 לשריון, ועשיתי קו בלבנון לפני הנסיגה ב־2000.

"לא סתם מגייסים בגיל 18. זה שלב שבו אין לך הרבה ידע וניסיון חיים, אתה עובר ממסגרת אחת לאחרת שבה מישהו אומר לך מה לעשות, כי רק ככה צבא יכול לעבוד. בשירות שלי הייתי שבוע בתוך טנק עם מנות קרב, כשמסביבי חי"רניקים על הרצפה. אני שואל את עצמי בדיעבד על מה דיברתי עם המפקד שלי בטנק שבוע? היום אני מחכה להסעה 10 דקות וכבר שואל 'נו, מה קורה?'. אבל אז ישבתי בצריח שבוע והיה לי על מה לדבר. היו לי חלומות ושאיפות ומחשבות, וזה קטע מטורף. כיום אני מבין שמי שמגיע לגיל 24 כבר לא יכול להתגייס לסדיר רגיל, כי אתה מתפתח ומתחיל לשאול שאלות שלא שואלים בגיל 18, שבו אתה יכול להישאב למשחק של מפקדים ופקודים והיררכיה".

טפיארו (43), נשוי ואב לשלושה, משחק כבר 15 שנה בבית ליסין. כשהיה בשנה ב' בבית צבי הודיעה לו ציפי פינס שתחתים אותו אצלה בתיאטרון ולא הפרה את הבטחתה. בתום הלימודים נחת היישר לשלאגר "עלמה ורות" לצדה של יונה אליאן ומאז הוא שם. בימים אלה ניתן לראותו בהצגות "סיפור אהבה" ו"שיפוצים". "אני לויאלי למקום הזה", הוא אומר. "היו לי הרבה הזדמנויות לפרוש כנף אבל אני מרגיש שכאן זה הבית. עושים כאן הרבה הפקות מקור ישראליות, ובז'אנר הזה אני יוצר עם הבמאי והמחזאי את היצירה, ויודע שהדמות שלי היא היצירה שלי, כי אף אחד לא עשה אותה קודם".

בשבע השנים האחרונות טפיארו גם משחק בסדרות טלוויזיה. אחרי שהופיע ב"חזרות", "קיבוצניקים" ו"מגן דוד דרום", השנה הוא זכה לקפיצת מדרגה משמעותית בקריירה שלו, כשגילם את בן זוגה של רותם סלע בסדרה "בלאדי מורי". "אין ספק ש'בלאדי מורי' זו הגושפנקה שלי. היא זכתה לבאזז חזק", הוא אומר. "יש לי שאיפות להתקדם ולעשות עוד דברים בטלוויזיה. הצטלמתי לאחרונה לסדרה של אסי עזר "מתוקים", שם יש לי פחות קונקשן עם רותם על המסך, ואני הפרטנר של עמוס תמם. היה תענוג לצלם את זה".

לאחרונה טפיארו סיים לכתוב הרצגה (הרצאה שהיא הצגה), שאותה הוא מייעד לחברות ובתי ספר, המבוססת על יסודות המשחק של סטניסלבסקי. "בלימודי המשחק נחשפתי לשיטת סטניסלבסקי: שבע שאלות ששחקן צריך לשאול את עצמו כשהוא מתחיל לעבוד על דמות. התחלתי להשתעשע עם השיטה וליישם אותה בחיים האישיים שלי, וגיליתי שיש הקבלה בין דמויות שרציתי לגלם ל'דמויות' שאני מגלם בחיי הפרטיים ביומיום. אני לוקח את יסודות המשחק ומשליך אותם למציאות של כל אחד ואחת מאיתנו ונותן כלים להתבוננות אמיתית על הסביבה שלנו ובעיקר על עצמנו".