כשהרגולטור בניגוד עניינים: מי שומר על בעלי החיים?

שמעתם שסגרו את הכלבייה הרשותית שהזניחה והתעללה בכלבים? שהוגש כתב אישום נגד מתעללים בבית מטבחיים? שבית משפט נתן צווים שאסרו על המשך התעללות והזנחה בפינת חי או בבית גידול או במשק תעשייתי לגידול בעלי חיים? שעיריות הפסיקו לעבוד עם וטרינר שהתרשל בטיפול בחתולים? שמשחטה שהתעללה בעופות נאלצה לשלם מיליוני שקלים במסגרת תביעה ייצוגית?

אם שמעתם על אחד מהמקרים האלה של חשיפה של התעללות שיטתית, שלפעמים אפילו הובילה להטלת אחריות על המתעללים – אולי אתם גם זוכרים איפה החשיפה התחילה. בדרך כלל לא בחקירה מאומצת של המשטרה, לא בפיקוח בלתי מתפשר של משרד החקלאות, אלא בתחקירן עם מצלמה.

במקומות שבהם הרשויות שאמורות לדאוג לבעלי החיים ולהגן עליהם לא נמצאות, או אפילו משתפות פעולה עם עבריינים, מנסים פעילים, ובעיקר עמותות למען בעלי חיים – למלא את החלל. את אותו חלל ממלאים גם הליכים משפטיים נגד המתעללים והרשויות שלא מטפלות, גם במאבק על קבלת מידע מהרשויות, גם בקידום חקיקה וגם בהסברה. אבל עדיין הדרך הכי טובה לגלות את מה שמעללים שיטתיים בעסקים ובתעשיות מנסים להסתיר – היא אותו אדם עם מצלמה.

שנים של תלונות ו"ביקורות" של משרד החקלאות בכלבייה של אורי כהן לא השיגו את מה שהשיג תחקיר אחד של תחקירן שלנו שנכנס למקום ותיעד את שיטות העבודה מבפנים, והאישור שלה לשמש ככלבייה רשותית נשלל.

כל כתבי האישום שהוגשו בישראל נגד מתעללים בבתי מטבחיים ובמשחטות הוגשו אך ורק בעקבות תחקירים סמויים שנעשו בהם, עם מצלמות נסתרות שהוצבו בפנים או בחוץ, או על ידי תחקירנים שעבדו בהם - ומיעוט כתבי האישום הוא לא תוצאה של מיעוט עבירות.

עבודת הווטרינר שסיפק שירותי עיקור חתולים רשלניים ודיווח לרשויות על עיקורים שלא ביצע, הופסקה רק בעקבות תחקירנית שנכנסה לעבוד במרפאה שלו.

זאת עבודה קשה, שוחקת ומפחידה, ועם הזמן היא רק נהיית קשה יותר: מי שמשתמשים בבעלי חיים ומתעללים בהם רוצים, יותר מהכל, להיות רחוקים מעין הציבור. החשדנות גוברת עם כל תחקיר, החומות מוגבהות וכך גם רמת החשאיות. פול מקרטני אמר פעם שאם קירות בתי המטבחיים היו עשויים זכוכית – כל האנושות הייתה צמחונית. נראה שתעשיית המזון מן החי, וגם תעשיות אחרות המתפרנסות מניצול בעלי חיים, מסכימות: בתביעה ייצוגית צרכנית שהוגשה נגד חברת בקר תנובה, בעקבות חשיפת ההתעללות בבית המטבחיים שלה ("אדום אדום") ב-2012, טענה החברה בתגובה כי "מידע מסוג זה הוא בדיוק המידע שצרכניהם [של מוצרי בשר] מעוניינים שיוסתר ויורחק מהם/ כלומר – בתעשיות ניצול בעלי חיים יודעים היטב שהן תלויות בהסתרה. גם כדי להימנע מחשיפות של עבירות על חוק צער בעלי חיים הקיים, אבל גם כדי שהציבור יידע כמה שפחות. כמה שפחות על הדרך שעבר השניצל שלו לצלחת, על איך "ייצרו" את הפודל שלו או את הארנבון שבפינת הליטוף, בתי גידול צפופים, תעשייתיים ואכזריים.

צריך להזכיר שהצורך באכיפה אזרחית – בעבודה משפטית, תחקירנית או עיתונאית – נובע לא רק מהתנהלות העבריינים עצמם, אלא גם מהתנהלות המשרד הממשלתי שאמון על אכיפת חוק צער בעלי חיים – משרד החקלאות. כשהמשרד שקיים בשביל החקלאים והתעשייה הוא גם זה שאחראי על אכיפת החוק שמגן על הפרות, התרנגולים והחזירים שלהם – אפשר להיות בטוחים שהוא יעשה הכל כדי להקל, לטייח ולהעלים עין. ובאמת – דו"חות ביקורת ותיקים פליליים נקברים ונעלמים במשרד לשנים וכדי לקבל דיווחים על הפרות חוק בבתי מטבחיים לפי חוק חופש המידע היינו צריכים להגיע עד לבית המשפט העליון. גם כשמשרד החקלאות התחייב לבית המשפט לפעול להצבת מצלמות בבתי מטבחיים, שישדרו למרכז בקרה ארצי – הוא חזר בו, בגלל שבתי המטבחיים סירבו לכך.

כשזה המצב – כשרגולטור מצוי בניגוד עניינים שפוגע תמיד וקודם כל בבעלי החיים – אין תחליף לפעולות ציבוריות, וחשיפת אחורי הקלעים של תעשיות ועסקים מתעללים היא אולי הכלי המשמעותי ביותר שיש לכל מי שדואג להם.

עו"ד ארז וול הוא היועץ המשפטי של עמותת תנו לחיות לחיות