אסנת בן דב | צילום: מיכל רביבו
"להציג את התערוכה שלי מחדש זה כמו להחזיר את האור"
בטבח 7 באוקטובר השמיד חמאס את התערוכה של אסנת בן דב שהוצגה בגלריה בארי. עתה היא קמה לתחייה במוזיאון ינקו־דאדא בעין הוד. "רצו לזעזע את רוחנו", אומרת הצלמת המוערכת שקרני שמש מפעילות אותה רגשית, "אבל אמנות, ותרבות בכלל, היא רוח האדם. אי אפשר לשבור אותה"
העבודות של אסנת בן דב, שמוצגות בתערוכה ״צל של ציפור חולפת״ במוזיאון ינקו־דאדא בכפר האמנים עין הוד, נראות כמעט כמו ציורים ריאליסטיים מושלמים מפעם: טבע דומם שקט של פירות, ירקות, פרחים וחפצים אינטימיים, שמסודרים בקומפוזיציות קלאסיות ומוארים באור רך אבל דרמטי. אבל אם אלו היו ציורים באמת — הם לא היו יכולים להיות מוצגים כעת, מכיוון שכל התערוכה נשרפה עד היסוד ביום הטבח של 7 באוקטובר בידי חמאס, ביחד עם כל הגלריה של קיבוץ בארי, ששם הוצגה במקור.
אבל, למרבה המזל, עבודותיה של בן דב הן צילומים. אלה עוקבים במיומנות טכנית ורגישות לאור ולצבע אחרי ציורי טבע דומם קלאסיים, שבהם היא משלבת חפצים מהביוגרפיה שלה עצמה. מכיוון שאלה צילומים הצליחה בן דב לשחזר מחדש את כל העבודות ולהדפיסן מחדש. כעת, בתמיכת קרן בשביל האמנות וגופי הפקה נוספים, התערוכה קמה לחיים חדשים מתוך האפר, ומוצגת בשלמותה שוב במוזיאון ינקו־דאדא, באוצרות סופי ברזון מקאי מקיבוץ בארי, שגם אצרה את התערוכה המקורית, ובשבת הקרובה תתקיים הפתיחה הרשמית. בכלל, את האמנות של קיבוץ בארי אי אפשר לנצח, וכל הגלריה שנשרפה תקום כעת מחדש לחיים בתל אביב, במתחם בית רומנו.
אסנת בן דב (55), צלמת ילידת ירושלים, הציגה בגלריות רבות בישראל. את ״צל של ציפור חולפת״, שנכנסה להיסטוריית האמנות המקומית בתור התערוכה האחרונה שהוצגה בגלריה בארי, החלה לתכנן בכלל סמוך למועד פטירת אמה, לפני כשנה. ״כשסופי ברזון מקאי, אוצרת הגלריה, הזמינה אותי להציג בבארי, זה היה די סמוך לפטירה של אמי. ובתחילה לא ידעתי אם אני רוצה להציג שם, אבל העובדה שסופי בעצמה צלמת מאוד חיברה בינינו. כשהגעתי לבארי, המקום עצמו הפעיל אותי: על הנופים אפשר להתרפק בכל שנייה שאתה שם, אבל גם קצת פחדתי. יום או יומיים לאחר שישנתי שם ונסעתי הביתה אפילו היו אזעקות ויירוטים. אחד המבנים בקיבוץ, שנקרא הביטחונית, מאוד העסיק אותי, גם ארכיטקטונית — זה מעין מקלט דמוי מבוך ללא חלונות ודלת, אפילו חשבתי להציג שם עבודת וידאו, אבל לא קיבלנו אישור מהקב״ט״.
התערוכה והגלריה נשרפו כליל. אילו תחושות יוצרת אצלך הפתיחה מחדש?
"דווקא בגלל שזה צילום יש משהו מאוד רוחני פתאום ביכולת השיעתוק שלו. זה לא רק חומר שמייצרים ממנו משהו, יש פה דימוי שהוא אור, וזה מאפשר לעשות אותו שוב ולהחזיר אותו. חמאס רצו לזעזע את הרוח שלנו, אבל אמנות, כמו מוזיקה, כמו תרבות בכלל, היא רוח האדם. אי אפשר לשבור אותה".
ישר ידעתם שתציגו מחדש?
"זה לא עלה על דעתנו מיד, כולנו עוד היינו בטראומה. רעיה זומר, מנהלת ואוצרת מוזיאון ינקו־דאדא בעין הוד, פגשה את סופי לאחר שהיא ומשפחתה חולצו מבארי ועברו לעין הוד, והיא זו שביקשה להציג את התערוכה מחדש, וכולם הסכימו. כמו בתערוכה המקורית, גם כעת זו היתה הפקה יקרה, אבל קיבלנו מימון וכולם התגייסו מחדש: במיוחד בית המלאכה לצילום רע שהדפיס ומיסגר את העבודות החדשות במקום אלו שנהרסו. הכל קרה במהירות, וחודש אחרי האסון התערוכה שוב פה. כעת התחושה שלי כלפיה היא שעכשיו היא מאוד מוגנת, ומבחינתי זה מאוד נכון שהיא מוצגת בעין הוד. היא הרי התחילה בתור תערוכה בפריפריה בדרום, וכעת היא ממשיכה מחדש בצפון.
“עבורי זה יום חגיגי במיוחד: גם דפוס ע.ר בתל אביב התגייס להדפיס מחדש את הספר שלי ‘חלון כחול’, שנועד להיות מופץ במקביל לתערוכה בבארי ועותקיו נשרפו בגלריה".
בן דב, כאמור, מתמקדת בצילומי טבע דומם שמתייחסים לעבר וליצירות קלאסיות. ״עבורי טבע דומם הוא כמו משפחה", היא אומרת. "העיסוק שלי בטבע דומם הוא כמו התכתבות עם ההורים, עם האבות והאמהות. לתוך המשפחה הזו אני יוצקת את התכנים שלי. מה שמפעיל אותי מעל הכל הוא האור. אני עובדת בצילום באור טבעי בלבד, אני לא מייצרת שום דבר מלאכותי עם תאורה. תמיד כששואלים אותי אם העבודות הן בצבעי שמן, כי לפעמים בתמימות חושבים שהעבודות הן באמת ציור טבע דומם, אני עונה — 'זה צבעי שמש'. האור מייצר אצלי רצון להתחיל איתו איזה מפגש, איזה דיאלוג. אם יש איזו קרן אור, והיא מפעילה אותי רגשית, אני אקח חפץ ואתחיל לעבוד תחתיה. חלק מהעבודות האלה כבר עוסקות בפרידה מאמא שלי, שכאמור נפטרה לפני שנה, ושמה היה נור (‘אור’)”.
בחלק מהצילומים מופיעים גם חפצים אישיים יותר, כמו ספרים, רדיו או בדים. כשבן דב נשאלת אם יש להם קשר לסיפור המשפחתי שלה, היא משיבה ש"את הצילומים אני יוצרת אך ורק בבית שלי, אף על פי שיש לי גם סטודיו ממש טוב. אבל אני רוצה שהתוצאה בצילום תיראה כמו כל בית, בית כמצב נפשי, רגשי, ללא הסממנים המזהים של הבית הפרטי שלי דווקא. יכול להיות שלכך האוצרת סופי ברזון מקאי התכוונה כשהיא ציינה שהצילומים מכילים בתוכם געגוע, גם אם לא תמיד יודעים למה מתגעגעים. חלק מהספרים שבצילומים שייכים לי, כמו הספר הכחול שמדריך כיצד לצלם פרחים, ספר שמלווה אותי שנים. ואליו הוספתי גם פרידה מהחפצים של אמא שלי, מהספרים שלה: ספרי קודש, ספר הזוהר וספר תהילים קטן".
בן דב מוסיפה ש"הבדים, למשל, שמופיעים בחלק מהצילומים, הם כבר ממש חלק מהילדות שלי. סבא שלי היה סוחר בדים, בעל חנות גדולה בעיראק, ממשפחה די אמידה שנאלצה לסגור הכל ולעזוב בן לילה. עטיפות הספרים הכחולות האלה שמצולמות קשורות גם לכך שסבא שלי, שנאלץ לעזוב מיד את עיראק לאחר שהלאימו להם הכל בן לילה, הגיע לפה ואף על פי שכבר היה איש מבוגר, נהפך לכורך ספרים.
“אני חושבת על זה הרבה עכשיו: על כך שהמשפחה שלי חוותה את טבח הפרהוד ביהודי עיראק ב־1941, וזה מאוד דומה למה שקרה עכשיו, גם אז נשים נאנסו ומשפחות שלמות נרצחו ובתיהן נבזזו. מה שמוזר הוא שההורים שלי חוו את הטבח אז, ועכשיו דבר כזה קרה שוב".