האוצרת דלית מתתיהו. "הכוונה היא שדרך האמנות שנוצרה כאן הצופה ירגיש את ממד הטראומה" | צילום: יובל חן
"מאחורי כל יצירת אמנות מקומית מסתתרת טראומה"
תערוכה חדשה במוזיאון תל אביב מתייחסת לאירועי 7 באוקטובר באמצעות יצירות מאוסף המוזיאון. האוצרת דלית מתתיהו מסבירה מדוע בחרה שלא להשתמש בעבודות שנעשו ממש עכשיו, מתארת איך היצירות כאילו ניבאו את הטבח, ומבהירה "7 באוקטובר לא קרה לנו פתאום"
“הִגִּיעָה שְׁעָתִי / הַזְּמַן דּוֹחֵק / מָה לָקַחַת / אֶל הַגָּדָה הַהִיא / מְאוּמָה / אָז זֶה / הַכֹּל / אִמָּא / כֵּן בְּנִי / זֶה הַכֹּל / אָז זֶה רַק זֶה / רַק זֶה / אָז אֵלֶּה כָּל הַחַיִּים / כֵּן כָּל הַחַיִּים”.
את שירו המצמרר של המשורר הפולני תדיאוש רוז’ביץ’ מכירה דלית מתתיהו, אוצרת האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב, כבר בעל פה. בריאיון לקראת התערוכה “שמיני עצרת” שאצרה במוזיאון בעקבות האסון, היא מצטטת את השיר במדויק מהזיכרון. זה כמובן לא מקרי: הדיאלוג בשיר בין בן הנוטה למות לאימו המתה, מופיע בעבודת אמנות של דגנית ברסט מ־2012, שאותה בחרה מתתיהו כעמוד השדרה של התערוכה כולה. מילות השיר מודפסות בעבודתה של ברסט אחת־אחת על דימויים שונים, וברווחים שבין המלים שיבצה מתתיהו יצירות אמנות ישראליות רבות של אמנים מתקופות שונות. חלק מהיצירות ידועות מאוד: כמו האידיליה “שבת בקיבוץ” של יוחנן סימון, נוף של מיכאל גרוס, “אבינו מלכנו” של משה גרשוני או “כאפיה” של ציבי גבע, אבל כעת הן מקבלות משמעויות נוספות, מפתיעות וטעונות.
"האמנות זקוקה להשתהות"
“בעקבות 7 באוקטובר היה מצד אחד מצב של הלם מוחלט, רצון לשבת ולחכות עד שהכל יחלוף, זה הדחף הכי אנושי; מצד שני החלטנו במוזיאון שאנחנו רוצים שעם פתיחתו המחודשת, כן יהיה איזה מרחב שלא מתעלם וממשיך כרגיל. החלטתי לאצור תערוכה במהלך מאוד מהיר, ועבדתי כמו שאני רגילה: למצוא עבודות מתאימות, ואולי גם להכניס תגובות אמנותיות עכשוויות שנעשו אחרי האסון. אבל מהר מאוד הבנתי שזה מוקדם מדי — האמנות זקוקה להשתהות, לזמן עיבוד, והדבר הכי נכון היה דווקא ללכת לאוסף המוזיאון, למצבור שכבר קיים".
מה חיפשת שם?
"חיפשתי יצירות אמנות שמשקפות את המציאות שהשתנתה לבלי היכר. גם אנחנו כחברה נחשפנו פתאום להמון דימויים חזקים מאוד, קשים מאוד, והשאלה הכי חזקה אולי באמנות היא איך לייצג את הזוועה, את הטראומה. איך בכלל אמנות יכולה לעשות את זה?"
מה המקום של העבודה של ברסט בתערוכה?
"נזכרתי ביצירה שלה עם שירו של רוז’ביץ’, והיא חוט השדרה של התערוכה — מה שמלכד את כל השרשרת. בעבודה מופיעות 31 מלים בודדות שמרכיבות את השיר השלם, ולכל מילה התאימה האמנית דימוי בודד, כמו פסל קלאסי שבור של אם וילד שאוחז בה, דף עיתון מ־3 בנובמבר 1995, יום לפני רצח רבין, דימוי מהטבח במעלות ב־1974, ויש גם “פייטה” — הדימוי מהמסורת הנוצרית של אם נושאת את בנה המת — רק מעזה של בחור הנושא ילד פצוע. העבודה של ברסט ממש חובקת את המציאות, ואליה הצטרפו חיבורים אסוציאטיביים". כך, למשל, תצלום של מזרן של דניאל באואר, או ציור בשחור־לבן של עובדי אדמה של דוד ריב. בנוסף, מופיעות שתי עבודות של הצייר מיכאל גרוס, שכל העשייה שלו כרוכה בזיכרון ובטראומה על מות אביו שנרצח במושבה מגדל ב־1939. בין מילות השיר תלויים גם צילומי נערים בשנתם של נעמי לשם, אבל גם ציור המחבל רעול הפנים של ברסט, או העבודה של מיכל היימן ובה דף עיתון מוגדל שבו מופיעה כוכבה לוי, הניצולה הגיבורה של פיגוע הטרור ממלון סבוי, וגם “דגל לבן” של משה גרשוני — שהפך להיות עכשיו סמל האסון הנוראי של הרג שלושת החטופים בידי צה"ל.
"בכוונה לא בחרתי בדימויי זוועות"
העבודות בתערוכה, אומרת מתתיהו, נקשרות לרגע הטראומטי של כאן ועכשיו. "אבל אני מפחדת מהלאמה של הדימוי. זה לא שכל יצירה בתערוכה מנסה להגיד: 'זה 7 באוקטובר'. בכוונה לא בחרתי בדימויי זוועות, וחלק מהעבודות הן בכלל מופשטות. הכוונה בתערוכה היא שהצופה יהיה חבוק באמנות שנוצרה במקום הזה, ודרכה ירגיש את הממד של הטראומה — שהוא אכן מאוד מהותי לאמנות הישראלית. זו תערוכה מקומית במובן הזה שמי שיגיע מחו"ל לא יכיר את הרבדים של כל העבודות. אבל מי ששייך לתרבות המקומית יכול לראות את השילוב של החומר, התוכן והצורה ולעבור חוויה בעלת רבדים שונים".
היו עבודות מאוסף המוזיאון שגילית מחדש, שפתאום תפסת באופן אקטואלי, נבואי או מפתיע?
"אמנות, אם היא טובה, מחוברת לממד עומק, להוויה, וזה מה שהופך אותה אחר כך לנבואית. הרי 7 באוקטובר לא קרה לנו פתאום. היה קודם 6 ו־5 באוקטובר; ולפני זה היה גם אוקטובר 73', ויש את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הכל נמצא באמנות שנעשית בישראל. בכל אחת מהעבודות, בדרגה כזו או אחרת — הכתובת היתה כבר על הקיר".
בעתיד תופיע כאן אמנות שהיא לא רק תגובה מהבטן לאסון, אלא כזו שתאמר משהו יותר אוניברסלי?
"אין לי ספק, כי אחת המסקנות או התובנות הברורות מהשנה החולפת היא שבעיקר הדחקנו. לא תהיה דרך אחרת, אלא לתת לדברים לעלות ולצוף. יצירת האמנות היא תמיד דימוי מעמקים שצף. הרי גם לפני 7 באוקטובר היינו בשנה משברית ומהסוערות שידעה החברה הישראלית. למדנו להדחיק, ואולי למדנו את ההדחקה הזו מהפרויקט הציוני: לא לטפל ביחסים המורכבים שלנו בין היהודיות והחילוניות שלנו, בין המודרניזם למסורת, בין המזרחיות למערביות, וכל השאלות הכי גדולות של המקום הזה פרצו עכשיו, כי אי אפשר להדחיק יותר, וזה פרץ בצורה כל כך טרגית ואלימה".
אז התערוכה מציעה לצופים סוג של חיפוש אחר פורקן, או שהיא גם מבקשת להזהיר?
"אני עוד לא יודעת מה התערוכה מבקשת, כי עבורי הכל טרי מדי. אבל 'שמיני עצרת' בשום צורה לא משמשת תמרור אזהרה. אולי צריך לעמוד בתערוכה מול העבודות ולקחת את התחושות הקשות שלנו ולעבור איזה שינוי דרכה. אחרי שנפתחה התערוכה ניגשה אליי מישהי ואמרה לי, 'את יודעת, זה כמו שאתה מניח את הראש על הכר, ורק אז מבין כמה היית עייף, ככה בתערוכה הזו — פתאום הבנתי כמה שכואב”.