איך ניתן להתגבר על מחסור כוח האדם בסיעוד?

מאז פרץ ChatGPT לחיינו, שוק העבודה חווה טלטלה ועובדים ומעסיקים רבים חוששים שבעתיד תעבוד בינה מלאכותית (AI) במקומם. קבלת הקדמה הטכנולוגית חשובה, אך מקצועות שראינו פעם כנוצצים ומבוקשים, כמו מתכנתים למשל, יזדקקו פחות ופחות למגע אנושי. לעומת זאת, למגע האנושי אין תחליף כשמדובר בטיפול בבני אדם. אותנו, האחים והאחיות, לא תוכל להחליף בינה מלאכותית. אז למה הצעירים היום לא נוהרים ללימודי סיעוד, בידיעה שיקבלו מקצוע בטוח (ועוד עם משמעות) לכל החיים?

לפני 36 שנים בחרתי ללמוד סיעוד מתוך אהבת אדם, תחושת שליחות ורצון להשפיע. לאורך כל 36 השנים השכמתי קום בשמחה ובציפייה להעניק טיפול מקצועי ויחס אנושי למטופליי ובתמורה קיבלתי סיפוק אינסופי. אין הרבה מקצועות חשובים שמעניקים משמעות גדולה כל כך ומאפשרים לעזור להרבה מאוד אנשים. רמות האושר, הסיפוק וההשפעה שחשתי היו מעבר לכל חלום, אולם העתיד מדאיג.

הדאגה נובעת מההבנה שהעלייה בתוחלת החיים, לצד התקדמות הרפואה בטיפול במחלות כרוניות, מצריכות הכפלה של מספר האחיות בשנים הקרובות. בשנתיים האחרונות אני צופה בדאגה בירידה בהיקף הנרשמים ללימודי המקצוע בכל הארץ. המגמה צפויה להימשך גם בשנה הבאה ומדאיגה את ראשי מערכת הבריאות. המוסדות להשכלה גבוהה, מצדם, מחויבים לשמור על סף קבלה גבוה, כדי להבטיח רמה אישית גבוהה של עובדי ועובדות הסיעוד.

אחיות ואחים רבים חווים, לצד עומס קיצוני, תחושה קשה שאנשי המקצוע מכנים "עקה מוסרית": חוסר יכולת לבצע את מה שהם מאמינים שצריך לבצע, בשל היעדר משאבים חיצוניים ופנימיים. זה מוביל לשחיקה וגם לתופעות שליליות אחרות, כמו טעויות, זיהומים נרכשים ותשישות החמלה. בנסיבות אלה אין אפשרות לבצע את התפקיד בצורה מיטבית וכמו שהיינו רוצים ורוצות.

מנהל הסיעוד הצליח בשנים האחרונות לעלות את יחס האח/ות לנפש לקרוב ל-7:1000. זה הישג מרשים, אך לא מספיק. התקינה שנקבעה לפני 30 שנה אינה ריאלית ואינה מספקת במציאות העכשווית. חשוב להדגיש כי מקצוע הסיעוד לא צפוי להיעלם בשנים הקרובות. איגוד התעסוקה האמריקני צופה כי הוא לא יוחלף על ידי בינה מלאכותית ב-25 השנים הבאות, בניגוד להרבה מקצועות אחרים. כלומר מדובר במקצוע יציב, המעניק משמעות ותחושת סיפוק שאין דומות לה ומאפשר להציל חיים ולסייע לאנשים. אז איך אפשר להציל אותו?

קודם כל משרד הבריאות צריך להיכנס לאירוע ולטפל במשבר באופן יסודי. הצעד הראשון הוא לעדכן את התקינה ולהתאים אותה לצרכים המשתנים והמורכבים של המטופלים. בנוסף, נדרש לתגמל בצורה הולמת בעובדי ועובדות סיעוד אקדמאים, בדומה לנהוג במדינות מפותחות אחרות. הממשלה צריכה להכריז על הסיעוד כמקצוע מועדף ולהעניק לו תקציבים ומענקים בהתאם, והכי חשוב – צריך לעודד גברים ונשים איכותיים להגיע למקצוע הזה, שבאמת אין שני לו בעולם. כולנו נזדקק לטיפול רפואי בשלב כזה או אחר, ורצוי שילווה בחיוך אנושי.

ד”ר דורית וייל לוטן היא דיקנית בית הספר למדעי הסיעוד במכללה האקדמית תל־אביב-יפו, לשעבר אחות בכירה בהנהלת הסיעוד בהדסה