התוכנית של שרת החינוך מחלישה את המורים

כן מרימים ידיים! או, במילים אחרות - למה התוכנית החדשה של שרת החינוך למניעת אלימות מחלישה את מערכת החינוך?

חלק מרכזי בעבודה שלנו, הפסיכולוגיות החינוכיות, עם הצוותים החינוכיים קשור בליווי מורות ומורים עם ילדים הסובלים ממצוקות שונות ולעתים קשות. פעמים רבות מדובר בילדים או ילדות ש"מפרקים" את הכיתה, "מפוצצים" את השיעור, מתנהגים באלימות כלפי ילדים ולעתים גם כלפי הצוות. מי שלא נכנס לכיתה מימיו לא יבין עד כמה משימת ההכלה הזו יכולה להיות קשה, ועד כמה המפגש האנושי יכול להיות טעון וכואב לכל הצדדים.

אחת ממשימותינו במפגש עם הצוותים היא לשחרר אותם מהמשאלה שמישהו אחר יתקן את הילד (כמו הפסיכיאטר, הפסיכולוגית, המנהלת, היועצת). במהלך התהליך אנחנו עוזרים להם להיזכר שחלק מתפקידם הוא להיות מסוגלים להתבונן בילד או בילדה כסובייקט שלם, להכיר את החוזקות והחלקים מעוררי ההתפעלות כמו גם את האתגרים והקשיים בפניהם הוא ניצב. אנחנו מסייעים לצוותים לספר את הסיפור של הילד או הילדה בצורה אחרת, רכה יותר, עגולה יותר ובעיקר כזאת שמצליחה לגייס חמלה כלפיו או כלפיה.

תמציתה של המשימה הזאת היא בתנועה שיכולה לסייע לאנשי החינוך לחזור לתפקידם, למשימה המרכזית שלהם, תוך היזכרות בידע המקצועי וניסיונם הרב, לחזור לעמדה של מבוגר משמעותי, מגדל ומיטיב ולהאמין שהם יכולים להצליח עם הילד או הילדה, להיזכר שוב שבקשר אישי, חם ובעיניים טובות יש אלמנט מרפא.

אימפולסיביות פופוליסטית כלפי הצוותים החינוכיים

והנה, השבוע שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון מציגה תוכנית למיגור האלימות, שהיא בעצם לא תוכנית - היא כסף. כסף שיזרום למערכת החינוך כדי שהאחרונה תוכל לרכוש את שירותיהם של "מומחים חיצוניים" שיפתרו את בעיית האלימות.

ובדיוק כמו ששרת החינוך מתעלמת באופן בוטה ומעליב מקיומם של השירותים הפסיכולוגיים-החינוכיים כגורם תומך ומשמעותי למערכת החינוך, כגורם בעל ידע מקצועי רחב בעבודה במערכות חינוך, כ"מומחה פנימי", בדיוק כך היא מתעלמת מהמורים והמורות, היועצות והיועצים והמנהלים והמנהלות - אנשי המקצוע שמנווטים את הסירה הרעועה של מערכת החינוך בתנאים לא תנאים, בטח נוכח סערת מגפת הקורונה.

בשורה התחתונה המסר שעובר לצוותים החינוכיים מהתוכנית עתירת התקציב הזאת היא שהם לא מסוגלים, יכולים או יודעים לחנך ילדים לסובלנות ולכבוד הדדי.

את כל העבודה שלנו, הפסיכולוגיות והפסיכולוגים החינוכיים, עם הצוותים אפשר עכשיו לקחת ולזרוק לפח כי משרד החינוך לא באמת מאמין בהם. משרד החינוך אפילו לא טורח לרדת לשטח ולהכיר במציאות הבלתי אפשרית של העבודה בבתי הספר, בתנאי השכר העלובים של המורים, בצפיפות הכיתות, בלחץ שהוא בעצמו מייצר "להספיק את החומר", במצוקת כוח האדם ובחוסר הפניות שנובע מעומס על הצוותים החינוכיים.

משרד החינוך בוחר בעצמו לפעול באלימות כלפי הצוותים החינוכיים, באימפולסיביות פופוליסטית שכל מטרתה לייצר מצג שווא של עשייה. משרד החינוך בעצמו עומד חסר אונים נוכח האלימות במערכת החינוך. משרד החינוך מעביר למערכות החינוכיות מסרים כפולים ולא ברורים, כאשר יד אחת לוחצת על המנהלים לצמצם את הפערים הלימודיים שנוצרו בעקבות משבר הקורונה, מנחיתה עליהם בחינות מיצ"ב ומיפויים, בעוד היד השנייה ממלמלת "צמצום פערים רגשיים" (מונח שהומצא על ידי המשרד ומתייחס לרגש כאילו הוא חומר לימודי שלא הספיקו ללמד), הפחתת אלימות ולמידה של מיומנויות חברתיות ורגשיות. זאת כאשר בשטח קיים מחסור אמיתי במורות ומורים, בגננות ובתומכי הוראה, וכאשר לצוותים החינוכיים אין מספיק זמן בכלל לחשוב, לתכנן ולהוציא לפועל למידה בעלת גוון אישי יותר.

באותו האופן בדיוק משרד החינוך גם לא מאמין בפסיכולוגיה החינוכית הציבורית ומתעלם באופן עקבי מנוכחותם של פסיכולוגים חינוכיים במסגרות, מתנאי השכר העלובים של פסיכולוגים במערכת הציבורית (40 שקל לשעה) ומהעומס הקיצוני שבו נתונים השירותים הפסיכולוגיים. כך, בהינף "תוכנית", ממשיך משרד החינוך בהפרטה הזוחלת והכואבת של שירותי החינוך והפסיכולוגיה בישראל. כך, בהינף "תוכנית", משרד החינוך מחליש את המערכת הכל כך חשובה עליה הוא אמון.

ואם אלו פני הדברים, אני כבר יכולה לדמיין את התוכנית הבאה של שרת החינוך, שתביא "ילדים חיצוניים", במקום הילדים האלימים האלה שלומדים במערכת החינוך. נראה שזה יהיה הכי קל.

ד"ר קרני גיגי היא פסיכולוגית בהתמחות חינוכית, פעילה בפורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית