נותנים לו אצבע: "רוחות אינשרין" היא קומדיה שחורה מופלאה

מרטין מקדונה אוהב להמציא מקומות ולמקם בהם עלילות. בסרטו הקודם, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", הוא המציא עיירה אמריקאית בשם אבינג, ויצר בה דו־קרב בצהרי היום בין אישה נחושה ושוטרים אדישים. בסרטו החדש הוא ממציא אי בדיוני בשם אינשרין, מול חופי אירלנד, ויוצר בו דו־קרב מסוג אחר, בין שני חברים שהופכים בן לילה לאויבים. את סרטו הראשון הוא מיקם בעיר הבלגית ברוז' (בסרט שנקרא "ברוז'") שהיא אמנם עיר אמיתית, אבל העלילה שהתרחשה בה היתה סהרורית ולא לחלוטין מציאותית. זו כנראה הנוסחה של מקדונה — לונדוני ממוצא אירי שפועל באמריקה — אם המקום מומצא, העלילה תהיה מציאותית; אם המקום מציאותי, העלילה תהיה מופרכת.

מול החוף המערבי של אירלנד, מול מפרץ גאלוויי, בצד של האוקיינוס האטלנטי, יש שלושה איים קטנים: אינישמור הגדול (פירוש השם "אינישמור" הוא ליטרלי "האי הגדול"), אינישמאן הבינוני ואינישיר הקטן. מקדונה מכיר אותם מילדותו, כשהיה מבקר עם הוריו האירים את קרובי משפחתו. כשהתחיל את קריירת הכתיבה שלו כמחזאי, לפני שהפך לתסריטאי ובמאי קולנוע, הוא כתב מחזה אחד בשם "הנכה מאינישמאן" ומחזה בשם "השוטר מאינישמור". ועכשיו, לקולנוע, מגיע החלק השלישי בטרילוגיה, אבל בגלל שהסרט צולם בכל שלושת האיים, הוא ערבב אותם לאי אחד — שלא קיים.

עלילת "רוחות אינשרין" מתרחשת ב־1923, בדיוק לפני 100 שנה. על האי אינשרין כלום לא קורה מלבד שגרה משעממת שבה כולם עושים בכל יום את אותו הדבר. אבל מחופי אירלנד ממול נשמעים פיצוצים ויריות, הדים למלחמת האזרחים שפרצה באי. על מה הם נלחמים שם ומי נגד מי? לתושבי האי אין מושג. לפחות כשזה היה האירים נגד האנגלים הם ידעו לטובת מי הם ועל מה הם נלחמים שם. עכשיו הם שומעים את היריות ולא מבינים כלום, בזמן שהם הולכים בכל יום בשתיים לפאב לשתות בירה.

עד שיום אחד ניצתת מלחמת אזרחים בזעיר אנפין גם על האי. ככה סתם. שני החברים הכי טובים — פדראיק (קולין פארל) וקולם (ברנדן גליסן) הפסיקו לדבר זה עם זה. קולם, קולם־סוני־לארי הוא שמו הפרטי המלא, התחיל. יום אחד בפאב הוא מבקש מפדראיק שיפסיק לשבת לידו ושיפסיק לדבר איתו. למה? "כי אתה משעמם", הוא עונה לו. פדראיק נעלב עד עמקי נשמתו. קולם הוא המבוגר מביניהם, הרציני, איש המחשבות והאמנות. פדראיק אדם פשוט, קטן, טיפש, אבל נחמד. הוא איש ממש נחמד, ונחמדות היא ערך שהוא ממש מעריך בבני אדם. והוא לא יכול להפסיק לדבר. כמו שלשול — הוא כל הזמן מדבר עוד ועוד בלי סוף, וגם בלי הרבה מחשבה. והוא לא מצליח להבין מה הוא עשה לקולם שככה הוא פתאום מתנהג אליו.

אבל נראה שאנשי האי חושבים שאולי קולם דווקא צודק, כי פתאום מגלה פדראיק שהאי הולך ומתרוקן מאלה שהוא אוהב, כולל אחותו (קרי קונדון), הילד המשונה, בנו של השוטר, שמסתובב איתו בלית ברירה (בארי קיהוגן) ואפילו האתון הגמדית שלו. אבל בשובו לקבל תשובות, קולם מציג לו אולטימטום: מעכשיו, בכל פעם שתדבר איתי, אני קוצץ לעצמי אצבע. זה איום מחוכם כי פדראיק הנחמד לא היה רוצה להזיק לאיש. אבל כשהוא ניגש לקולם, בניסיון לברר אם הוא רציני, ואולי להתפייס, הוא חוזר הביתה ופתאום דפיקה בדלת — זו האצבע הראשונה של קולם.

"רוחות אינשרין", שכל ארבעת שחקניו מועמדים לאוסקר, כמו גם מקדונה על הסרט, הבימוי והתסריט — הוא קומדיה שחורה מופלאה, מלאכת מחשבת של כתיבה ומשחק שמציגה סיטואציה אבסורדית במציאות עגומה. מקדונה כבר הצטיין בסרטיו הקודמים והמעולים, אבל משהו בטון, בנימה ובאוצר המילים רק הלך והושחז שם מיצירה ליצירה, עד שהגיע לסרט הזה שהוא שובר לב מרוב עצב, מבהיל מרוב אלימות אבל באיזו דרך נס הוא גם לא מפסיק להיות מצחיק.

מאז שהאחים כהן התפרקו והפסיקו לעשות סרטים יחד יש לנו את מקדונה שמתפקד, כנראה במודע ובכוונה, כיורש. זה ניכר בראש וראשונה בעובדה שהוא עובד עם קרטר בורוול, המלחין הקבוע של הכהנים, שמוסיף עצב מינורי לפסקול. בסרטו הקודם הוא גם ליהק את פרנסס מקדורמנד, אשתו של ג'ואל כהן ושחקנית המזוהה עם סרטי האחים. האסוציאציה, לפיכך, לא מקרית והוא תלמיד מצטיין. מקדונה למד את הנוסחה של האחים כהן לקומדיה שחורה שמבוססת על דיאלוג שבנוי על דיאלקט אזורי ותקופתי ואוצר מילים פרטי של הדמויות, שלכל אחת מהן יש מילון פרטי משלה. כך "רוחות אינשרין" עושה לאיי אירלנד את מה ש"פארגו" עשה לערבות מינסוטה ודקוטה הדרומית. יש מוזיקה במילים ובאינטונציה ויש הומור סלאפסטיק במימיקה בפני הדמויות. זה לא מפסיק להצחיק, וזה מכאיב עד העצם.