סירוב היועמ"שית לגישור במשפט נתניהו עלול להתברר כשגיאה היסטורית

החלטת היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב-מיארה, לסרב לגישור פלילי בתיקי בנימין נתניהו איננה מנומקת. עמדתה היא שעל הצדדים לדבר ביניהם ישירות ללא תיווכו של שופט מגשר. כמו הסדר הטיעון שהחל להתרקם בזמנו מול קודמה, היועץ אביחי מנדלבליט, וטורפד. בין היתר בגלל הדלפת המגעים. ועדיין סירובה של היועצת הוא מוזר. יש בו היגיון, אבל נזקו עולה עליו.

ההחלטה היא של היועצת, אבל חשוב לומר: היא לא ניסחה את כתב האישום, בקיאותה בפרטיו, בחומרי החקירה, במתרחש באולם היא מוגבלת. וכשהיא תסיים את כהונתה - גם אם תמלא את כל מכסת ימיה בתפקיד - המשפט כנראה לא יסתיים. לכן, היא אמורה להאזין למקצועני המשרד. ככל שהדברים ידועים לי, הדעות ביניהם היו חלוקות. התובעת המרכזית עו"ד ליאת בן ארי והתובע בתיקי 1000 ו-2000 אלון גילדין היו כנראה בעד הגישור. את בן ארי כבר לא רואים באולם ונדמה שקצת איבדה עניין בתיק. התובעת בתיק 4000 יהודית תירוש התייצבה בזמנו נגד הסדר הטיעון והיום כבר לא ברור אם זו עמדתה לעניין הגישור. בכל מקרה היא פחות נחרצת מבעבר. מי שכנראה סיפק ליועצת את הרוח הגבית להתנגדות הוא פרקליט המדינה עמית איסמן.

ועכשיו לגופו של עניין. החלטת בהרב-מיארה היא בעייתית. ראשית, שופטי ההרכב המליצו בחום, ואפילו לחצו לטובת המסלול הזה. ההתעלמות מהמלצתם היא תמוהה. לא בגלל שהם שופטים, אלא בגלל שהם היו באולם בשנים האחרונות. ולכן, וזו הסיבה השנייה - מהמלצתם ניתן לגזור את הבנתם שהתוצאה הסופית אחרי עוד שנים רבות של דיוני הוכחות, סיכומים וערעורים, תהיה זהה למה שיושג בגישור. פרשני משפט רבים, כולל הח"מ, העריכו כבר מתחילת ההליך שהוא יסתיים (אם בכלל) מבחינת נתניהו בשתי הרשעות בהפרת אמונים (ב-1000 ו-4000), זיכוי ב-2000, כאשר השוחד ב-4000 (חתימה על עסקת בזק-yes תמורה היענות חריגה של וואללה) הוא גבולי. אילו היו גם קווי המתאר להסדר הטיעון שנפל. והנה, ככל שהתיק מתקדם, סעיף השוחד ממשיך לספוג מהלומות וזה דווקא אמור היה לדרבן את היועצת ללכת לגישור.

הדיל-ברייקר בעמדת בהרב-מיארה הוא ככל הנראה הקלון וסילוקו של נתניהו מהחיים הפוליטיים. אין ספק שסיום ההליך בפסק דין, אפילו בשתי ההרשעות בהפרת אמונים, יוביל לקלון, ואת הקלון הזה היועצת יודעת שלא תקבל בגישור. רק בפסק הדין בעוד שנים רבות, אם נתניהו לא יהפוך קודם את מערכת המשפט על פיה. אילו היו הולכים לגישור - נתניהו לא היה מסכים לפנות את עצמו מלשכת ראש הממשלה. במיוחד עכשיו כשמאחוריו 64 חברי כנסת שמוכנים לחוקק עבורו כל פתח מילוט אפשרי. חלקם מוכנים אפילו להרוס את מערכת המשפט כדי לנקום את נקמתו.

ולכן, החלטת היועצת לכרוך את סירובה עם קלון הרחקתו ראויה להערכה כהחלטה נורמטיבית וערכית. אבל, משמעותה היא לדון את המדינה לעוד שנים רבות של משפט בצל מנהיגות מסוכנת וחסרת מעצורים של נאשם-ראש ממשלה שמאיים על המדינה ועל הדמוקרטיה.

נניח שהגישור היה מותיר את נתניהו כראש ממשלה - זו גם תהיה התוצאה של הסירוב הנוכחי לגישור. נתניהו ימשיך להיות ראש ממשלה בשנים הקרובות, אבל ראש ממשלה מסוכן שממשיך להיות תלוי בסמוטריץ', בן גביר ואבי מעוז. גישור שהיה מסיים את המשפט היה טורף את הקלפים הפוליטיים ואולי מאפשר הקמת ממשלה חלופית, עם שותפים מאוזנים יותר.

עמדת היועצת מתכתבת עם עמדת המחאה ועם המתנגדים לכל הידברות בבית הנשיא ומחוצה לו. זו עמדת ייקוב הדין את ההר שמסרבת להתפשר. אלו הן כוונות טובות במסלול שעלול להוביל לגיהנום. ועדיין, גישור היה מעביר את ה"אחריות" לשופט נייטרלי ואובייקטיבי. לנציג של הרשות השופטת שאמורה להיו מקובלת על כולנו, כולל היועצת. הסירוב של בהרב מיארה להעביר אליו את התיק עשוי להתברר כשגיאה דרמטית והיסטורית.