העתיד האנרגטי של גרמניה נמצא במפרץ

בסוף השבוע הקרוב יבקר קנצלר גרמניה אולאף שולץ בשלוש מדינות במפרץ — סעודיה, האמירויות וקטאר — ביקור שנועד להבטיח את העתיד האנרגטי של ארצו בשנים הקרובות.

טרם הביקור דווח כי שתי חברות גרמניות, יוניפר ו־RWE קרובות לסיכום על הסכם גז ארוך טווח עם קטאר. למרות שלא נמסרו פרטים נוספים, מדובר בתפנית מפתיעה למדי, שכן כבר לפני מספר חודשים נסע לדוחה שר הכלכלה הגרמני רוברט הובאק ונפגש עם בכירים קטארים במטרה לקדם עסקת גז. ברם, לפני שבועות אחדים דווח כי המו"מ עלה על שרטון נוכח התנאים שהציבו הקטארים ובראשם איסור על גרמניה למכור גז מקטאר למדינות אחרות באירופה. תנאי זה היווה עד המלחמה באוקראינה קו אדום מבחינת האיחוד האירופי, ולכן הדגש של קטאר הופנה לשווקים אחרים. בעקבות ההתעקשות הקטארית, דווח לפני מספר שבועות שהגרמנים מחפשים חלופות אחרות.

לא ברור מה גרם להתקדמות במו"מ ומי מצמץ ראשון, אך יש להבהיר כי גם אם ייחתמו ההסכמים, זה לא יושיע את משק האנרגיה הגרמני בחורף הקרוב וכנראה גם לא בשניים שאחריו. קטאר משקיעה עשרות מיליארדי דולרים בהרחבת כושר ייצור הגז שלה מ־77 מיליון טונות בשנה ל־110 מיליון, אך הפרויקט לא צפוי להתחיל להזרים כמויות גז נוספות לפני 2026.

בטווח המיידי אפשרות התמרון שלה לסייע לגרמניה מוגבלת למדי, זאת לנוכח העובדה שהיא קשורה בחוזים ארוכי טווח עם לקוחות באסיה, בדגש על סין. את הדברים הללו אמר גם בגלוי אמיר קטאר שיח' תמים בן חמד א־ת'אני בשבוע שעבר בראיון למגזין צרפתי, כשהבהיר שארצו מעוניינת לעזור לאירופה אך אינה יכולה לשמש תחליף לגז הרוסי בטווח הקרוב.

מבחינת מספרים, הצדק עם קטאר. גרמניה צורכת כ־100 מיליארד מ"ק גז טבעי בשנה, כמחציתם הגיעו מרוסיה, אולם לקטאר אין בינתיים כמות פנויה שיכולה לענות על כל צרכי השוק הגרמני. מעבר לכך, קיימת בעיה טכנית באספקה, מאחר שאין לגרמניה טרמינלים ליבוא גז טבעי נוזלי, אלא רק צינורות. הגרמנים שוקדים על הקמת שני טרמינלים ובמקביל מקדמים את רעיון השימוש באניות גיזוז (FSRU).

גם בתחנה השנייה של שולץ במפרץ, האמירויות, הוא יחתום על הסכמים לאספקת גז שיישומם יכול להתחיל רק בעוד מספר שנים. חברת הנפט הלאומית של אבו דאבי (אדנוכ) נמצאת בימים אלה בעיצומה של תוכנית השקעה גרנדיוזית בשווי 127 מיליארד דולר לפיתוח עתודות הגז והנפט שלה בשנים עד 2026. יעד מרכזי בתוכנית ההשקעה הזו הוא הכפלת כושר ייצור הגז הטבעי מ־6 מיליון טונות בשנה ל־12 מיליון. נכון לעכשיו, כל לקוחות הגז מהאמירויות נמצאים באסיה, ובדגש על יפן, ולכן הרחבת התפוקה תאפשר גם מכירה לשוק הגרמני.