היועצת החדשה של ביידן מבשרת על המשך העלאות הריבית

1. לייל בראיינרד, שמונתה השבוע לתפקיד היועצת הכלכלית הבכירה ביותר של נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, משפיעה זו תקופה ארוכה על מעצבי המדיניות בכל רחבי הגלובוס. בראיינרד היא למעשה המייצגת הגדולה ביותר כיום של האידיאולוגיה והאג'נדה הכלכלית של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. מי שהיטיב להסביר את האג'נדה של בראיינרד היה המשנה לנגיד בנק ישראל, אנדרו אביר כאשר אמר בראיון ל"כלכליסט" שבנק המרכזי האמריקאי (הפד) "ישנם שני יעדים וגם הם נוטים להעדיף את התעסוקה על פני המלחמה באינפלציה, אמר אביר והוסיף "אחת מהנגידים שם, לייל בריינארד, הסבירה כי תעסוקה מלאה מהווה תנאי הכרחי לצמצום הפגיעה באוכלוסיות החלשות (שחורים והיספנים) כי הם אחרונים שנהנים מהירידה באבטלה ומהצמיחה במשק. ואני אומר אותו דבר על ישראל: כדי לגרום לעלייה בשכר ולתעסוקה בקרב הכי חלשים, אתה חייב להביא את האבטלה לרמה מאוד נמוכה". מינויה של בראיינרד לתפקיד היועצת הכלכלית הבכירה של הנשיא הוא הדבר הטבעי והמתבקש ביותר עבור ביידן והמפלגה הדמוקרטית שמחפשת את דרכה מחדש בכל הקשור להשקפה כלכלית.

במובן מסוים, מי שכיהנה עד לפני כמה ימים כמשנה לנגיד הפד ג'רום פאוול, עיצבה גם את התפיסה של הבנק הפדרלי של ארה"ב. את השקפתה היא פרשה בנאום מכונן שנשאה כמה שבועות לפני הראיון עם אביר ובו אמרה, על קצה המזלג, כי חובתה של הממשל הפדראלי, לרבות הבנק המרכזי הוא להבטיח תעסוקה, ותעסוקה מגיעה לפני אינפלציה. אין להסתכל על האבטלה כמקשה אחת כי היא לא כזו. צריכים לוודא שהאבטלה יורדת בקרב החלשים ביותר ולכן הדילמה המוניטארית איננה בין אינפלציה לאבטלה אלא בין אינפלציה לאבטלה של החלשים ביותר.

בראיינרד, שקיבלה דוקטורט בכלכלה בהרווארד והספיקה להיות כבר בתחילת דרכה פרופסורית ב־MIT, היא כלכלנית בחסד עליון. אבל חרף התארים הפומפוזיים, היא איננה מעוניינת ב"תיאוריה". היא חותרת ל"פרקטיקה". מבחינתה, הייעוד של "מדע הכלכלה" הוא לסייע לקבל החלטות מדיניות כלכלית טובות יותר. לא בכדי תחום התמחותה הוא "כלכלה יישומית" - דיסציפלינה המתמקדת ביישום התיאוריה הכלכלית על תחומים ספציפיים - בהם כלכלת עבודה, כלכלת בריאות וכלכלת חינוך. לא בכדי יצאה בראיינרד מהר מהאקדמיה והפכה לשחקנית מרכזית כאשר מונתה לסגנית היועצת הכלכלית בממשל של הנשיא ביל קלינטון.

גם הנשיא ברק אובמה בחר בה לתפקיד מרכזי: סגנית שר האוצר ויועצת אישית לאובמה בקדנציה הראשונה. כלומר, מאז שהדמוקרטים שבו לשלטון עם ביל קלינטון, בראיינד היתה שם, בלטה, הובילה ועיצבה את המדיניות הכלכלית של המפלגה הליברלית של ארה"ב.

אגב, היא תמיד, אבל תמיד, הזדהתה עם הדמוקרטים. בקדנציה השנייה של אובמה היא עברה לפד כדי לנתב את המדיניות המוניטארית של הבנק המרכזי בארה"ב ונשארה שם עד למינוי כיועצת לביידן. "ההתפלגות הלא אחידה של התעסוקה בכלכלה האמריקאית מעכבת את הצמיחה הפוטנציאלית לטווח ארוך של המדינה" היא אמרה והפצירה בפד להעמיק את המחקר באי־השוויון הכלכלי.

בראיינרד הבינה לפני כולם את מה שרוב הקהילה הכלכלית מבינה היום, בעיקר אחרי התפרצות המשטרים הפופוליסטים־אוטוריטארים מימין - בהם ממשל טראמפ - אי־השוויון הוא האיום המרכזי על המשטר הליברלי־דמוקרטי־קפיטליסטי שייסדה ארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה. וזה לא רק אי־שוויון. בעיצומו של משבר הקורונה, הגיעה בראיינרד לכנס של המוסדות הפיננסיים (IIF) והזהירה כי "שינוי אקלים כבר גובה מחיר כלכלי משמעותי, וצפויות להיות לו השלכות משמעותיות על הכלכלה בארה"ב ובשאר העולם".

לא בכדי בחרה בראיינרד את הבמה של אירוע זה. היא נחשבת לאחד הסמנים הקיצוניים בעד רגולציה פיננסית ממשלתית, והיא לא ממש אהודה בוול סטריט. כאמור, היא ה"שמאל" החדש. ויש לה יתרון נוסף: היא דיפלומטית מעולה שעוקבת מקרוב זה שנים רבות אחרי התפתחותה של סין. בראיינרד היתה גם אחראית מטעם ממשלת ארה"ב על מעקב הכניסתה של סין היריבה לארגון הסחר העולמי (WTO), תפקיד שמעניק לה כיום יתרון עצום נוסף.

2. שתי בעיות עיקריות עלולות להתעורר עם מינויה של בראיינרד. הראשונה היא שכאשר מסתכלים עליה - למעט העובדה שהיא האישה השנייה שמקבלת את תפקיד הייעוץ הרם ביותר בכלכלה הגדולה בעולם, בראיינרד היא לבנה בהירת עיניים, אמידה ובת אצולה השייכת ל"קליקה" של וושינגטון. היא נולדה בגרמניה כאשר אביה – ד''ר אלפרד בראיינרד - שימש כדיפלומט בכיר ביותר בשירות ארה"ב בימי המלחמה הקרה במערב גרמניה, משם המשיך לפולין וכיהן גם כקונסול אמריקאי בציריך.

בעלה, של בראיינדר, ד''ר קורט קמפבל הוא גם דיפלומט בכיר ואיש עסקים, והוא בעל חברת ייעוץ בנושאי אסיה וסין, שגם שירת את הנשיא אובמה כסגן שר החוץ לענייני אסיה. גם הנשיא ביידן מינה אותו לאחד התפקידים הרגישים ביותר: "הצאר של אסיה" (תפקיד חדש) שהוא בעצם האחראי על הקשרים עם סין.

כלומר, אין שום קשר - או שיותר נכון לאמר שישנו קשר הפוך - בין הפרופיל החברתי־כלכלי של בראיינרד לבין ה"בייס" הדמוקרטי החדש שהוא בעיקרו אפרו־אמריקאי, היספני ומוסלמי. הדמות של בראיינרד היא עדיין של אליטה לבנה ועשירה. אך כאמור, היות ומדובר באישה – גם השתייכות ל"קבוצת מיעוט" זו, עשויה לכפר על העובדה הזו.

הבעיה השנייה – והמשמעותית יותר - היא שבראיינרד נחשבת לראש אגף היוני ביותר בפד, שממש בימים אלו צריך להכריע האם להמשיך ללחוץ על דוושת העלאות הריבית או להמתין ולתת לצמצום המוניטארי האגרסיבי שהחל בתחילת 2022 לחלחל. שלשום דווח על המשך הירידה באינפלציה השנתית בארה"ב לרמה של 6.4% לעומת 6.5% בחודש שלפני, כאשר הציפייה היתה לירידה משמעותית יותר לאינפלציה בקצב שנתי של 6.2%. נזכיר כי היעד של הפד הוא ממוצע של 2% בטווח הבינוני, כך שיש עוד כברת דרך לעמידה ביעד, ויו"ר הפד, פאוול, הדגיש זאת לא פעם.

אך בראיינרד נחשבת למי שהיתה הגורם המאזן האולטימטיבי בתוך הוועדה המוניטרית שמייעצת על הריבית, שנשלטת כיום על ידי גורמים שנחשבים ניציים יותר. הבנק המרכזי בלי בראיינרד צפוי להיות הרבה יותר שמרני ולנקוט במדיניות ריבית קשה יותר מאשר איתה. קרי, ההיעדרות של בראיינרד מהפד עלולה לבשר כי הריבית האמריקאית – שהיא החשובה והמשפיעה ביותר בעולם - צפויה להיות גבוהה יותר ממה שחשבנו כי לא יהיה מי שיעצור את הניצים.

ולא פחות חשוב מזה - למשך תקופה ארוכה יותר ממה שחשבנו כאשר פאוול כבר הודיע כי עד תחילת 2024 אין מה לדבר על תחילת הפחתות ריבית. לדבר הזה השלכות מרחיקות לכת גם על המדיניות המוניטארית של בנק ישראל שחייב לשמור על פער ריביות סביר מול הפד.