השינוי בגיל הפרישה לא צריך להיות מגדרי

על רקע הדיונים בעניין חוק ההסדרים, מנסה משרד האוצר בכל כוחו להעלות בהדרגה את גיל הפרישה לנשים מ-62, גיל הפרישה כיום, ל-65. המצדיקים את המהלך תולים את קיומו בעיקר בשני היבטים – תוחלת החיים במדינת ישראל, שעולה בהדרגה והצורך בצמצום פערים מגדריים בשוק העבודה. 

את הסיבות האמיתיות, נדמה שמנסים במשרד האוצר להסתיר: הרצון לבטל את קצבת הזקנה בעוד כ-6-5 שנים, ובמקביל לבטל את קצבת השלמת ההכנסה שמשולמת היום באחוזים גבוהים לאוכלוסייה הבוגרת שלא חסכה מספיק לעת זקנה (למשל, עולים חדשים שהתחילו לצבור פנסיה בגיל מבוגר או עובדים שבעבר מעסיקיהם לא חוייבו להפריש להם פנסיה ולכן לא עשו זאת). חשיפת השיקולים האמיתיים של האוצר, כך נדמה, היו מביאים להתקוממות וסערה ציבורית, לצד התנגדות של ח"כים ומקבלי החלטות למהלך. 

לפי נתוני הלמ"ס, תוחלת החיים הממוצעת בישראל היא 84.8 שנים בקרב נשים ו-80.7 שנים בקרב גברים. כלומר, יש בהחלט פער משמעותי בין גיל הפרישה וגיל התמותה. בעבר, כאשר הפער היה מצומצם יותר, הסכום שהצליחו העובדים בישראל לחסוך במהלך שנות עבודתם המרובות הספיק להם לחיות בכבוד, ואף ברווחה מסוימת, לאחר פרישתם לגמלאות. אך כיום, לאור התארכות תוחלת החיים אך במקביל גם קיפאון יחסי בכל הנוגע לגיל הפרישה, נוצר מצב בו אזרחים רבים עובדים פחות שנים, מפרישים פחות כספים לפנסיה, דבר הגורם להזדקקות והסתמכות של אותם אזרחים על קצבאות הזקנה והבטחת ההכנסה. 

עובדי ניקיון | צילום: shutterstock

לפי נתוני הביטוח הלאומי נכון ליולי 2021 - קצבת אזרח ותיק משולמת ל-1,011,224 אזרחים, ואילו 195,032 מקבלים קצבת אזרח ותיק עם השלמת הכנסה (כלומר, כ-20% מהזכאים לקצבת זקנה – זכאים גם לקבל השלמת הכנסה).

גמלאות מקופות הגמל 

שנת 2020 הסתיימה בגירעון התקציבי הגבוה בתולדות מדינת ישראל, והמצב לא השתפר משמעותית מאז. קופת המדינה מדולדלת וריקה מתמיד לאור משבר הקורונה. משרד האוצר, באופן טבעי, מנסה למזער נזקים אך להימנע מהתנגדויות וויכוחים עזים, ולכן מנסה למצוא צידוקים אחרים להעלאת גיל הפרישה לנשים. 

באוצר מעוניינים שבעתיד כלל האוכלוסייה הבוגרת "תישען" כלכלית על הגמלאות מקופות הגמל ולא על קצבאות של ביטוח לאומי, כפי שקורה היום. כמה שפחות הוצאות של המדינה, כמה שפחות אחריות של המדינה כלפי האזרחים שבמשך עשרות שנים, בהיותם עובדים, מימנו אותה בעזרת תשלום מסים. 

לא משנה אילו סיבות ותירוצים נשמעים מסביבת האוצר, השורה התחתונה ברורה: העלאת גיל הפרישה לנשים לא תצמצם פערים כלכליים או מגדריים, אלא בעיקר תאלץ נשים להמשיך לעבוד 3 שנים סיזיפיות נוספות בשכר נמוך – במקום לצאת לפנסיה. 

אפשר גם אחרת; אני סבור שגיל הפרישה לא צריך להיקבע לפי מגדר, אלא לפי מקצוע או עיסוק. לגישתי, עדיין לא מאוחר לתקן וליצור "גיל פרישה דיפרנציאלי" התלוי בסקטור או במקצוע בו אדם בוחר לעבוד. כל עבודה שוחקת מאוד אחרי שנים רבות של עבודה, גם בקרב נשים וגם בקרב גברים, אבל ישנם סקטורים ומקצועות שוחקים יותר מאחרים (לדוגמה: ניקיון, הוראה, שמירה ואבטחה, בנייה, תעשייה כבדה, עבודת כפיים וכו'). קשה להשוות את העבודה הפיזית המאומצת במקצועות הללו, שמתבצעת לא פעם תוך סיכון עצמי ובתנאי מזג אוויר קשים, לעבודה "משרדית", שגם היא קשה ושוחקת כמובן, פיזית ומנטלית – אך לא באותה מידה.

ברצותם, יכולים מקבלי ההחלטות "לחשב מסלול מחדש" ולקבוע את גיל הפרישה של נשים וגברים לפי המקצועות בהם הם עוסקים, כמובן תוך עמידה בקריטריונים מסוימים. גם היום המחוקק מבין כי יש שוני בין המקצועות השונים - ולכן יש לספק להם תנאי עבודה שונים. למשל, עובדים שמועסקים למעלה מ-150 יום בשנה בהתזת צבע בתא התזה זכאים לפי החוק ל-21 ימי חופשה שנתית, מספר גדול יותר ממקצועות אחרים הנחשבים ל"שוחקים" פחות. אם קברניטי המדינה באמת רוצים להוביל לשינוי אמיתי בשוק העבודה, קביעת "גיל פרישה דיפרנציאלי" תייצר את השינוי המבוקש.

עו"ד ורו"ח נמרוד רטנר הוא מנכ"ל לשכת מומחי שכר ומומחה לדיני עבודה