הסופר איאן מקיואן: "תרבות הביטול מגוחכת בעיניי"

איאן מקיואן בא לפגוש 2700 מעריצים מכל הגילים והגוונים ברויאל פסטיבל הול בלונדון בשבוע שעבר, בזמן שמחוץ לאולם, בגדה הדרומית של התמזה, השתרכו תורי הענק של מעריצים מסוג אחר, אלה שחיכו לחלוף על פני ארונה של המלכה המתה בווסטמינסטר. מקיואן לא ניסה להתעלם מהסיטואציה והעיר ביובש: "בני אדם הם היצורים הכי משונים שיש. אנשים מבוגרים בוכים בפרהסיה... זה חומר נהדר למחברי רומנים". הסופר המצליח בן ה־74, ששמו מהבהב בבורסות ההימורים של פרס נובל לספרות שנה אחר שנה, התקבל בהיכל כמו כוכב רוק, אף על פי שנראה מעט כבוי, שפוף, מרוחק ואפילו אנטיפת, עם ז'קט מרופט וגרביים אדומים דהויים. כשהקריא קטע מספרו החדש, ה־17 במספר, "שיעורים" (Lessons) (מיועד לראות אור בעברית בהוצאת עם עובד בשנה הבאה) היה חשש שהוא עשוי להירדם בעמידה. בשיחה על הבמה, עם העיתונאית אלכס קלארק, מקיואן התעורר לחיים, וכשהשיב לשאלות מהקהל הוא עשה זאת באריכות יתר שתואמת איכשהו את ההיקף של "שיעורים", 448 עמודים בכריכה קשה, ספרו הארוך ואולי השאפתני ביותר עד כה של מחבר "כפרה", "אמסטרדם", "אהבה עיקשת" ואחרים. מקיואן הסביר שתכנן מראש שלושה חלקים שכל אחד מהם יכיל ארבעה פרקים באורך 12 אלף מילים לפרק, ואמר שהפורמט הזה דרש משמעת מיוחדת אבל גם הקל על הכתיבה. "3000 המילים הראשונות הן תמיד החלק הכי קשה מבחינתי", סיפר, "כשאני מחפש את המפתח הנכון, או המנעול הנכון, לספר כולו. ברגע שנדמה לי שמצאתי, הכל פחות או יותר זורם מעצמו, ואני שוקע ומתמסר לסיפור, ויכול לכתוב גם 12 שעות ביום. הדבר החשוב ביותר הוא להופיע למשמרת, להתיישב אל השולחן, גם כשאין לך רעיונות. אסור להרפות. יש בכתיבה רגעים של סיפוק קולוסאלי וגם של ייאוש עמוק, כשלפעמים עולה בדעתך מחשבה נוראית, שאתה ממשיך לכתוב רק כדי לא להודות בכך שכל השנתיים האחרונות שהשקעת בכתיבה היו בזבוז זמן מוחלט. בכל מקרה כתיבה זה הדבר הכי טוב שקרה לי מאז שהחלטתי בגיל עשרים שאני לא רוצה לעבוד".

"שיעורים" מלווה דמות של לוזר בשם רולנד ביינס במשך שבעה עשורים, עם התעכבות על אירועים כמו אסון צ'רנוביל ומגיפת הקורונה ("תקופה נפלאה מבחינתי, סופרים הרי נולדו כדי להיות מסוגרים מהעולם, ואני זכיתי להסתגר בכפר, עם מרחבים פתוחים ואוויר צח ונכד חדש, בהחלט היה לי הרבה מזל בתוך כל הסבל הכללי"). זהו גם ספרו האישי ביותר של מקיואן, לדבריו, "על אחת כמה וכמה אחרי שכתבתי ספרים על ג'וק שנהיה ראש ממשלה ועובר שמתוודע למזימות שייקספיריות מחוץ לרחם" (בספר "קליפת אגוז"). הוא אומנם לא נוצל מינית על ידי המורה לפסנתר שלו, בניגוד לרולנד, אבל השתמש למשל בסיפורה של אמו, שמסרה לאימוץ ילד שנולד לה מרומן מחוץ לנישואים, כבסיס לאחת העלילות בספר. "מצאתי תמונה ישנה שלה באחד הארגזים בעליית הגג ונדהמתי לראות אישה יפהפיה וקורנת ביטחון עם הפנים קדימה, לכבוש את העולם. איפה הייתה האישה הזאת כשגדלתי? אני זוכר דמות מובסת וכנועה, מה קרה שם? אשתו הראשונה של רולנד עוזבת אותו עם תינוק בן שבעה חודשים לטובת קריירה ספרותית בגרמניה. על פניו זה מעשה מכוער, אבל דאגתי שהיא תכתוב יצירות גאוניות, אז אולי אפשר לסלוח לה, ובכל מקרה היא מתה חולה וגלמודה ולא מאושרת, ומותר לי לעשות ספוילר כי זה הספר שלי. אז בדידות מול הצלחה ספרותית, מה נחשב יותר ומי קובע? גם דוריס לסינג שזכתה בפרס נובל לספרות נטשה את ילדיה. המעשה שלה מגונה, ברור, אבל הספרים שלה מצוינים, אז זאת דילמה”.

“ואגנר היה אנטישמי אבל המוזיקה שלו אלוהית. מה עושים? אנחנו לא יכולים לבטל אנשים רעים שעשו אמנות נשגבת גם אם נרצה, כי היצירה שלהם קיימת ולא הולכת לשום מקום, וזה חלק מהסיפור המתוסבך והמלוכלך של החיים, ולכן כל תרבות הביטול הזאת מגוחכת בעיניי. אפרופו ואגנר, רק דרך מוזיקה אני יכול להבין מה זאת גאונות. היופי המופשט הזה, שהכל נאמר ולא נאמר בו, האופן שבו המוזיקה תפורה בטבע המחשבה, זה מדהים", ואז הוא עבר לדבר על אקטואליה, "עכשיו המלכה מתה ואין שום סגירת מעגל או קתרזיס, שזה אותו דבר בעצם, רק שהטרגדיות היווניות היו שם קודם. כמה מעט אנחנו יודעים בסופו של דבר, וכמה אנחנו גרועים בלנבא את העתיד. סגירת מעגל זאת המצאה ספרותית, שלפעמים אני עומד בפיתוי להשתמש בה 'כי הקוראים רוצים' ולפעמים נכנע לו. ג'יימס ג'ויס ב'דבלינאים' השאיר את כל הסופים פתוחים, וזאת הדרך הנכונה והמתבקשת בעיניי. ואם כבר מדברים על המלכה... כדאי לדבר קצת פחות. שמעתי ברדיו פתאום, בין כל ההספדים והקשקושים, על התפתחויות חדשות באוקראינה. אני מצטער, אבל עם כל הכבוד זה נראה לי הרבה יותר חשוב ומעניין ורלוונטי להמשך הקיום שלנו".