גאון חשוך: התנגדות בניו יורק לתערוכה המוקדשת לקרל לגרפלד

ערב פתיחת תערוכת האופנה השנתית במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק — רטרוספקטיבה מיצירתו של קרל לגרפלד, המעצב הפורה ביותר בהיסטוריה של האופנה — ונשף הגאלה האקסקלוסיבי הנחשק, נשמעים קולות החולקים על הבחירה בלגרפלד ופועלו.

אין ויכוח שלגרפלד, מעצב, אמן וצלם הצליח להרחיב את השיח האופנתי מעבר לבגדים והותיר אחריו מורשת אופנתית לא רק בבתי האופנה של שאנל ופנדי ובמותג הנושא את שמו, שם כיהן כמנהל אמנותי. אבל בצד אלה נשמעת ביקורת על אישיותו השנויה במחלוקת ומעוררת התהיות: "האיש היה אמנם מוכשר אבל הוא השתמש בפלטפורמה שלו בדרך של שנאה, בעיקר כלפי נשים, ומעולם לא הביע חרטה או התנצל על דבריו. למה לחגוג אותו כשיש כל כך הרבה מעצבים מדהימים שאינם גברים לבנים צרי אופקים?", כתבה לאחרונה בחשבון האינסטגרם שלה השחקנית הבריטית והאקטיביסטית ג'מילה ג'מיל ל־3.7 מיליון עוקביה. "מה קרה לעקרונות של כולם? אי אפשר להטיף לצדק בתחומים הללו ואז להשתתף בחגיגה לכבודו של מי שבז לעקרונות אלו" .

לפני כשבועיים גם הודיע הצוות שמאחורי חשבון הטוויטר "אופנה גבוהה במט גאלה", כי השנה לא יתקיים אירוע דיגיטלי מקביל לנשף התלבושות. בחשבון, הפועל מאז 2020 , נכתב "איננו מתכחשים למורשת שלו ולעבודתו, או לחלקו באופנה של המאה ה־20 אבל הערכים שאנו מייצגים אינם עולים בקנה אחד עם נושא התערוכה. חלק מהמורשת הזאת מזיקה ופוגעת", נכתב.

"לגרפלד שפט וביקר , וידע שיישפט בעצמו, אבל לא היה לו אכפת", כתבה ונסה פרידמן ב"ניו יורק טיימס", אחרי מותו. "להיפך הוא קיבל זאת". אכן לא חסרות דוגמאות להתבטאויות גזעניות, איסלמופוביות, מיזוגניות, שמנופוביות, נגד מהגרים, נשים, וגייז של המעצב הפרובוקטיבי ששלט בעולם האופנה משנות ה־80 ועד מותו ב־2019. אחת המטרידות שבהן היתה התכחשות לתנועת מי־טו. בראיון למגזין האופנה "נומרו" מ־2018 אמר לגרפלד כי "נמאס לו" מהמאמצים לחשוף הטרדה מינית, תקיפה, התנהגות לא הולמת ואונס. "מה שהכי מזעזע אותי הוא אותן כוכבניות שנדרשו להן 20 שנה כדי להיזכר במה שקרה, שלא לדבר על כך שאין עדים". כשנשאל באותו ראיון בנוגע להאשמות נגד הסטייליסט והמנהל האמנותי לשעבר של מגזין "אינטרוויו" קרל טמפלר, אמר: "קראתי שעכשיו צריך לשאול דוגמנית אם היא מרגישה בנוח לדגמן. זה כבר יותר מדי. אם את לא רוצה שיורידו לך את המכנסיים, אל תהיי דוגמנית. תצטרפי למנזר, תמיד יהיה שם מקום".

גם על נשים מלאות היתה לו דעה נחרצת: ב־2009 אמר למגזין "פוקוס" הגרמני בנוגע לדוגמניות פלאס סייז כי "אף אחד לא רוצה לראות אשה מלאה. אמהות שמנות יושבות מול הטלוויזיה עם שקיות צ'יפס ואומרות שדוגמניות רזות הן מכוערות. העולם של הבגדים היפים נסוב סביב חלומות ואשליות". על הזמרת אדל אמר שהיא "שמנה מדי", על היידי קלום שהיא "כבדה מדי", אנורקסיה לשיטתו לא מסוכנת כמו לאכול ג'אנק פוד מול הטלוויזיה, ואופנה "היא המוטבציה הבריאה ביותר להפחתת משקל". בראיון ל"הארפרס בזאר" ב־2009 אמר שקוקו שאנל "לא היתה מכוערת דיה להיות פמיניסטית".

הוא גם חטא באיסלמופוביה: ב־2017 ביקר לגרפלד, יליד המבורג גרמניה, את מדיניות פתיחת הגבולות של של הקאנצלרית אנגלה מרקל לפליטים סוריים. "אי אפשר — גם עשורים אחרי — להרוג מיליונים של יהודים בשביל להביא במקומם מיליונים של האויבים שלהם", אמר לערוץ טלוויזיה צרפתי ואף סיפר כי הוא "מכיר מישהו גרמני שלקח תחת חסותו מבקש מקלט סורי וכעבור ארבעה ימים אמר הסורי שהדבר הכי גדול שגרמניה המציאה הוא השואה".

לצד זאת גם נתפס באמירות הומופוביות. ב־2010 בראיון עמו הוא דיבר בגנות נישואים של בני אותו מין, בייחוד בין שני גברים.

בניגוד לג'ון גליאנו שהשמיע ב־2011 התבטאיויות אנטשימיות חריפות בבר בפריז שהובילו להדחתו מתפקידו כמנהל האמנותי של בית האופנה דיור, במקרה של לגרפלד — למרות ההיסטוריה שלו ולשונו החדה הפוגענית — עולם האופנה דווקא אימץ אותו לחיקו ואיכשהו הסיט מבט. מי שנחשב לגאון מיתוג, אישי ומקצועי, החזיק יותר משלושה עשורים במושכות של שאנל ויצר עיצובים יצירתיים יותר או פחות, תצוגות מרהיבות ומציתות דמיון. הוא הפך את שאנל מחברה מאובקת לבית אופנה עוצמתי השווה מיליארדים והציג מודל עסקי לחיקוי בקרב שחקנים חזקים בשוק, דוגמת לואי ויטון ודיור. ב־1983, כשהחל את דרכו בשאנל, המונח יוקרה גלובלית כפי שהוא מוכר כיום — לא היה קיים. קרל לגרפלד הצליח למכור חלום באמצעות התצוגות שלו, וליצור פירמידת מותרות שפנתה לכל שכבות האוכלוסייה החל בפריטי הוט קוטור יקרים להחריד וכלה בלק לציפורניים שהוצע במחיר בהישג יד, זה לא הפך אותו לאיש מעודן או הומניסט גדול — ובראייה רטרטספקטיבית אולי זה מה שזוכרים בסוף.