גדולתו של מנהיג נמדדת במשבר: לנתניהו יש הרבה מה ללמוד, אפילו מגולדה

7 באוקטובר 2023, היום הראשון למלחמת חרבות ברזל, אחד הימים השחורים בהיסטוריה של ישראל. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ניצב מחוץ למגדל הקריה, עמוק בלב אחד המיקומים המאובטחים במדינה. חנוט בחליפה, מאופר בקפידה. על דש החולצה מיקרופון, מולו צוות צילום וסאונד מקצועי, ובפיו מסר קצר, גנרי ונעדר השראה בן פחות מדקה. "אנחנו במלחמה", "הנחיתי לטהר את היישובים מהמחבלים שחדרו פנימה", "הוריתי לבצע גיוס מילואים נרחב", האויב ישלם מחיר שלא ידע כמותו".

כשמדינתו תחת מתקפה שלא ידעה כמותה, בשעה שאזרחים כורעים בבתיהם בחשיכה מפחד מחבלים שנמצאים על סף דלתם, ראש הממשלה לא מצא לנכון לצאת ממתחמי המרחב המאובטח, או לשדר מילות עידוד או מסרים מאחדים. זה לא חייב היה להיות ככה.

25 בפברואר 2022, היום השני לפלישה הרוסית, אחד הזמנים השחורים בהיסטוריה של אוקראינה. כיבוש קייב הוא עדיין אפשרות מוחשית. נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, יוצא לרחובות עיר הבירה. לבוש טי-שירט וג'קט, מוקף רק בכמה בבכירי ממשלו. אין שם מיקרופון ומצלמה מקצועיים, מיקום וזוויות שנבחרו בקפידה. רק מצלמת הסלפי של הסמארטפון ומסר חד, ברור ומאחד: "כולנו כאן. החיילים שלנו כאן, אזרחי המדינה כאן. כולנו מגינים על העצמאות שלנו, על המדינה שלנו, ונמשיך לעשות כן. תהילה לאוקראינה".

כשחייו בסכנה אמיתית, זנח זלנסקי את מבטחי משרדו המבוצר, יצא לרחובות המופגזים של בירתו, לחזית הקרב באותם ימים ראשונים, ושידר לציבור מסר מרגיע ונחוש של אחדות, אומץ ואופטימיות. בלי מאפרים, בלי תאורה, בלי צוותי צילום, בלי טלפרומטר. רק הוא, הסמארטפון ומסר בלתי מעובד אבל אפקטיבי ויעיל. בימים הבאים, זה יהפך למודוס אופרנדי שלו. זלנסיקי ייצא לרחובות, יתרשם באופן ישיר מהמצב בשטח, יכווין את מאמצי ההסברה ויהפוך לדמות מאחדת ומעוררת השראה.

במקביל, הוא יצא למסע נאומים מקוון בפלרמנטים במדינות המרכזיות בעולם – האיחוד האירופי, בריטניה, פולין, קנדה, ארה"ב, גרמניה, ישראל ועוד – יקדם את המסרים של אוקראינה ויגייס תמיכה, מוראלית וכספית, מהעולם כולו. יושב מאחורי השולחן במשרד, לבוש בטישירט בלבד, לא מגולח. הכי לא מהוקצע שיש, אבל כל נאום נתפר במדויק למידות המקום שבו דיבר. בקונגרס האמריקאי העלה את זכרו של מרטין לותר קינג כשאמר "יש לי חלום", בפרלמנט הבריטי הוא ציטט את שייקספיר והקביל את תפקידו ההיסטורי לזה של ווינסטון צ'רצ'יל, בגרמניה הזכיר את חומת ברלין.

ומנגד, עומדים לנו שני נאומיו של נתניהו, ביום שבת ואתמול. בחליפה מאחורי פודיום, מולו ציוד צילום ותאורה מקצועיים, ועל הטלפרומטר שורת משפטים גנריים שנבחרו, נוסחו ועוצבו בקפידה במשך שעות על ידי צוות מיומן של כותבי נאומים ויועצים. "צה"ל יפעיל את כל עצמתו", "נהפוך כל מקום מסתור לעיי חורבות", "נכה בהם עד חורמה", "שולח חיבוקים ותנחומים מעומק לב" הוא אמר בנאום הראשון.

הנאום השני התמקד בתקיפת חמאס ("אויב מתועב, חיות אדם"), בהנחיות שמסר ("הנחתי לטהר את היישובים") ובפעולות שמתבצעות. הוא גם קבע ש"הפילוג בתוכנו נגמר" וש"כולנו מאוחדים", אך מיד הבהיר שמדובר באמירה ריקה מתוכן בכך כשקרא לראשי האופוזיציה להיכנס לממשלת חירום בלי להקיא ממנה את נציגי הימין הקיצוני והאלים, ומבלי שהתייחס כלל לאמירות המסיתות דוגמת אלו נגד חיילי צה"ל שטוענות לבוגדים בקרבם שאפשרו את המתקפה הרצחנית.

גדולתו האמיתית של מנהיג נמדדת ברגעי משבר לאומי כמו זה הנוכחי. זלנסקי, מנהיג חסר ניסיון ושחקן בעברו, הצליח להתעלות לרגע, ולעצב מסרים מאחדים, מגבשים, מעצימים ומרגיעים שאפשרו לאומה תחת מתקפה קיומית שידעה את חלקה בפיצולים וסכסוכים פנימיים להתאחד סביבו ולעמוד בעצמה מול אויב חזק בהרבה. נתניהו, מנהיג מנוסה ופוליטיקאי מקצועי בעל ותק של כעשור וחצי כראש ממשלה, לא הצליח, אולי לא יכול היה, ברגע האמת לשבור את השטאנץ הרגיל שלו, לצאת מהמסגרת הכל כך נוחה של נאום מחויט, ולעמוד מול העם, לשדר מסרים מאחדים באמת, לקחת אחריות, אפילו לפתוח את הבמה לשאלות קשות.

מנהיגותו של נתניהו בהקשר זה נופלת לא רק בהשוואה לזלנסקי אלא גם בהשוואה למנהיגי עבר שניצבו תחת נסיבות דומות. לפני 50 שנה, בעיצומה של מלחמת יום כיפור, ראשת הממשלה גולדה מאיר יצאה לבקר את פצועי המלחמה בבתי החולים, ואף ירדה לחזית הדרומית בסיני על מנת לעמוד בגוף ראשון על המצב בשטח ולהיפגש עם מפקדי האוגדות ועם הלוחמים. את הדרך לשם, אגב, היא עשתה במטוס צבאי בו ישבה על ספסל כאחרוני החיילים, בלי מיטה ומקלחת מוטסים או אפילו מחלקה ראשונה. הכל תועד והופץ. מאיר הבינה היטב את החשיבות למוראל הלאומי בלראות את מנהיגת המדינה נכנסת לאירוע במלוא מובן המילה.

ובינתיים, במלחמת חרבות ברזל, ראש הממשלה והשרים לא מגיעים לבקר את אלפי הפצועים בבתי החולים, או להשתתף בהלוויות מאות הנרצחים (במזכירות הממשלה מסבירים שהחוק שמחייב שליחת שרים להלוויות חיילים אינו חל במלחמה, ושאין שום חובה להשתתף בהלוויות אזרחים שנרצחו; הסבר שמבייש את כותבו ואת כולנו). על ירידה של ראש הממשלה לחזית הדרום אין מה לדבר, הוא לא שוקל להתרחק מלב המתחם המאובטח.

מה שהמדינה צריכה עכשיו זה זלנסקי ישראלי. מנהיג שיראה מנהיגות, שייצא מהמשרד המאובטח, שידע לאחד את העם, או שלפחות ינסה. נסתפק גם בגולדה מאיר של ימינו, מנהיגה שמפגינה חמלה אנושית בסיסית, שיוצאת לשטח ונפגשת עם הכוחות. במקום זאת, יש לנו ראש ממשלה שמשדר מסרים רובוטיים סטייל ChatGPT, מסתפק במידע מסונן ומפולטר ולא מורה לשריו לעשות את הדבר הבסיסי ביותר שהם יכולים ולהגיע להלוויות השונות.

לאזרחי ישראל, שהתגייסו בימים האחרונים בהמוניהם על מנת למלא את הפערים שהותירה המדינה בתחומים שונים, מגיע הרבה יותר.