החבל נקרע: הבחירות הקרובות יהיו דו-קרב גורלי בין ישראל היהודית והדמוקרטית

1. כישלון החיבור: הקרב הגדול על הצביון מול אלה שהשתלטו על היהדות

זהותה החוקתית של מדינת ישראל מוגדרת באמצעות צמד הקטגוריות "יהודית ודמוקרטית". ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, כפי שמגדיר אותה חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נהרות של דיו נשפכו במאמץ ליישב בין שני הקטבים האלה או להוכיח שלעולם לא ייפגשו. מערכת הבחירות הקרובה תעמוד בסימן כישלון החיבור בין השניים. העימות ביניהן יחפוף לקרב "ביבי" מול "רק לא ביבי". ונחוצה הערת הבהרה: גם לפיד, גנץ, ליברמן, סער ומיכאלי הם יהודים, אבל היהדות שהשתלטה על הפוליטיקה הדתית מתגלמת בדמותם של הכהניסטים, החרד"לים והחרדים. זו היהדות שמבקשת לנהל את המדינה. זו היהדות של סמוטריץ' ובן גביר ולצדה היהדות של מאה שערים ובני ברק. וזה הקרב הגדול של הבחירות - על צביונה ודמותה של מדינת ישראל. הקרב בין ישראל ה"אמונית", היהודית לבין ישראל הדמוקרטית, הליברלית, החילונית.

2. חלון ההזדמנויות: החיבור שנולד בחוקי היסוד של 1992 עם פשרה כואבת

הגדרת הזהות הזו, "יהודית־דמוקרטית", נולדה בחוקי היסוד של 1992, בחלון ההזדמנויות הנדיר שנוצר בכנסת לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. החוק ביקש לרומם את זכויות האדם למדרגה חוקתית שתגן עליהן מפני חקיקה רגילה ובעיקר מפני דורסנות ממשלתית. בנוסח המקורי שהגיש שר המשפטים דן מרידור נכתב על זכויות האדם בהקשר המדינה הדמוקרטית. חבר הכנסת הדתי מהמפד"ל יצחק לוי הוסיף ל"דמוקרטית" את ה"יהודית" שאף קדמה בנוסח לדמוקרטית. לוי השיג את תמיכת חברי הכנסת הדתיים והחרדים באמצעות התנאי שהאופי הדמוקרטי לא יפגע באופי היהודי של המדינה. בנוסף, הושגה תמיכתם על ידי השמטת הזכויות שהדתיים מתנגדים להן באופן מסורתי: השוויון וחופש הביטוי. ליוזמי החוק החילוניים היו סיבות משלהם להסכים לפשרה הכואבת הזו. "כשאדם רעב - גם חצי פרוסה תספיק", אמר ח"כ אמנון רובינשטיין. וח"כ אוריאל לין אמר: "ויתרנו כדי להשיג קונצנזוס".

3. ההתערבות של ביהמ"ש העליון: בית המשפט החזיר את השיוויון וחופש הביטוי שנבעטו החוצה

והיה עוד משהו. הזכויות שנבעטו החוצה מהדלת כמו השוויון וחופש הביטוי, הוחזרו דרך החלון, כפי שכתב ד"ר הלל סומר. זאת, באמצעות פסיקת בית המשפט העליון שקבעה, ובצדק, שלא ניתן להעלות על הדעת את כותרת החוק "כבוד האדם" אם נוטלים מהאדם את חופש הביטוי והשוויון. המהלך הזה פורר עוד יותר את אמון הדתיים במערכת המשפט. בעיניהם היתה זו תרמית – לאחר שעמלו להוציא את הזכויות האלה מהחוק, בית המשפט מחיל אותן בפסיקתו.

אוריאל לין ציין עוד סיבה לקבלת הנוסחה של יהודית ודמוקרטית: "הסכמנו ל'יהודית ודמוקרטית כי לא ראינו את הקנאות הדתית, אלא את הזכויות החברתיות והאישיות שהנחילה היהדות לעולם, כמו הגנה על אלמנות ויתומים, שוויון הזכויות לגרים, בריאת האדם בצלם אלוהים". גם ד"ר מיכה גודמן מסביר שנביאי ישראל רצו שהחברה הישראלית תתקיים רק על ידי הדאגה לגר, ליתום ולאלמנה. "הקריאה של נביאי ישראל להדגשת המוסר ולהעמדתו מעל לפולחן", טוען גודמן, "היא למעשה קריאה להבלטת הצדדים האוניברסליים שביהדות לעומת הצדדים הפרטיקולריים שלה". ואכן, זו בדיוק הסינתזה שביקש אהרן ברק להנחיל - ליטול מהיהדות רק את הערכים האוניברסליים שחופפים לערכים הדמוקרטיים. כמובן שגם מהלך זה נתפס אצל הפוליטיקאים הדתיים ורבניהם כסוג של רמייה בגלל דבקותם בייחודו של העם היהודי ודחיית הערכים האוניברסליים. ערכים כמו שוויון לגויים, זכויות ללהט"בים, הפרדת גברים ונשים במרחב הציבורי והדרתן מכהונות ציבוריות. הקצנה זו שהולכת ומשתלטת אצל הרבנים מתקיימת במקביל להקצנה שהחלה לאחר מלחמת ששת הימים. כיבוש או שחרור הארץ הפך לבשורת הגאולה שקידמה את המתנחלים וההתנחלויות למרכז הבמה הפוליטית. בכך הסתיים חלקה של מפד"ל ההיסטורית והמתונה ונוסדה השושלת שמובילה מהרב לווינגר, לרב מאיר כהנא ועד לסמוטריץ' ובן גביר.

4. בלי אלוהים ודמוקרטיה: בן־גוריון המיר את אלוהים ב"צור ישראל" במגילת העצמאות

וממגילת העצמאות נגרעו גם אלוהים וגם הדמוקרטיה. כך טוען פרופ' יורם שחר שחקר את גלגוליה של המגילה והטיוטות השונות שקדמו לנוסח הסופי. את אלוהים הוציא דוד בן־גוריון מהמגילה והמיר אותו ב"צור ישראל", פשרה שגם החילונים יכלו לחיות איתה. אלא שלא רק אלוהים – גם הדמוקרטיה נגרעה מהמגילה. אחת הטיוטות המתקדמות ביותר שלה נכתבה בידי עו"ד צבי ברנזון, לימים שופט בית המשפט העליון. ברנזון כתב על "הקמת מדינה יהודית חופשית, עצמאית ודמוקרטית". הביטוי "דמוקרטית" לא הופיע בטיוטות קודמות ונעקר בהמשך על ידי הנסחים שבאו אחריו. אבל נותרו בה "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". השוויון הזה שהושמט לא רק מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אלא גם מחוק הלאום - מהסנוניות הבולטות שהחזירה לשיח החברתי והפוליטי את המתח בין יהודים ללא־יהודים במדינת ישראל, ובמלים אחרות בין היהדות לדמוקרטיה.

5. היהדות בשילוב הביביזם: הכהניזם השתלט על המפד"ל והביביזם על הליכוד

בבחירות הקרובות מתייצבים יחדיו היהדות והביביזם. היהדות הקנאית, המשיחית והגזענית של סמוטריץ' ובן גביר שהשתלטה על הפוליטיקה הדתית, ולצדה הביביזם שהשתלט על הליכוד המסורתי והעלים את הימין הממלכתי והליברלי. הכהניזם סיים את השתלטותו על המפד"ל והביביזם סיים את השתלטותו על הליכוד. הליכוד של בגין, מרידור וסער נבעט החוצה לטובת הליכוד של דודי אמסלם, מירי רגב, שלמה קרעי ומאי גולן. החיבור שלהם לסמוטריץ' ובן גביר ולחרדים הוא טבעי ולטובת בנימין נתניהו.

לשותפים מהצד היהודי תמיד היו סיבות משלהם לשנאת מערכת המשפט. סמוטריץ' ובן גביר רוצים לחסל את סמכות בג"ץ להוריד התנחלויות בלתי חוקיות (קורה מדי פעם); החרדים רוצים לחסל את התערבות בג"ץ לטובת להט"בים ורפורמים, או להרחיקו מענייני גיוס, לימודי ליבה ותקציבים (אלא אם הם נזקקים להגנתו מפני שר אוצר כליברמן). וכולם מאוחדים נגד מערכת משפט שאינה אוכפת את משפט התורה וההלכה. וכעת, כולם מכונסים תחת דגלו של נתניהו, דגל "תפירת תיקים להפלת מנהיג חזק מהימין". כך התלכד הקרב המתעצם בין היהדות לדמוקרטיה עם הקרב שבין "ביבי" ל"רק לא ביבי", שמעמיס על העימות האידיאולוגי גם את משפטו האישי של המנהיג. המשפט, ומערכת המשפט, מצויים במוקד של שתי הזירות האלה. הפעם לא המשפט יגזור את הדין אלא דינו שלו ייגזר בהכרעה הזו. ועל כך הבחירות הקרובות: בין ברית נתניהו־סמוטריץ-חרדים לבין הדמוקרטיה החילונית הליברלית.

ההיסטוריה החברתית והמשפטית של ישראל טעונה במתח המתמיד בין יהדות לדמוקרטיה. משיכת החבל ביניהן תרה תמיד אחר נקודת האיזון המיטבית שתאפשר דו קיום בין שתי קטגוריות שבהגדרה סותרות זו את זו. ועכשיו נדמה שהחבל נקרע, והשתיים מתייצבות לדו קרב גורלי בצהרי יום. לעימות שיקבע כיצד תיראה מדינת ישראל. כיצד תיראה הפרהסיה הציבורית, מערכת המשפט, התקשורת, השירות הציבורי, מעמדנו הבינלאומי ואפילו הסגנון והשיח. האמירה השחוקה שמעולם לא היו כאן בחירות דרמטיות ומשמעותיות ביותר מעולם לא היתה נכונה יותר.

סמוטריץ' ונשיא העליון לשעבר ברק. חלם על ערכי יהדות אוניברסליים | צילומים: קובי קואנקס, נועם מושקוביץ'