בדומה לעבר: בג"ץ לא יהווה מכשול לעסקת החטופים

לאחר שבג"ץ דחה את העתירות נגד עסקת שליט, נדמה שאין להעלות על הדעת בעולם האכזרי הזה שום עסקה שתיבלם אי פעם. בעסקה זו שוחררו למעלה מ-1,000 מחבלים, מאות מהם עם דם על הידיים ויחיא סינוואר אחד, והכל תמורת חייל אחד. אז איזה סיכוי יש שבג"ץ יבלום היום את הצלתם של עשרות נשים וילדים כאשר המחיר לא מתקרב לעשירית ממה ששילמנו תמורת שליט.

האם העותרים נגד העסקה הנוכחית לא מבינים זאת? הם מבינים, ובכל זאת אינם מוותרים על הריטואל הקבוע הזה. ואכן עתירה ראשונה הוגשה בידי ארגון אלמגור שמייצג נפגעי טרור. גם שופטי בג"ץ יודעים היטב, עוד לפני הדיון, שהם ידחו את העתירות. כשמדובר בשוועתן של משפחות שכולות לא ניתן לדחות עתירות על הסף, למרות שכללי המשפט תומכים בתוצאה כזו. לכן, מקיימים דיון שבסופו תמיד אותו פסק הדין שנלקח ב'העתק-הדבק' מפסקי הדין שקדמו לו: "מדובר בהסכם בעל אופי מדיני שאין בימ"ש זה נוהג להתערב בשכמותו, לא רק בשל היעדר כלים מתאימים אלא בעיקר בשל אופי הסמכות המסורה לרשות המבצעת בעניין".

העתירות שמוגשות מגיעות בעיקר מהצד הימני של המפה. אותו הצד שמגנה בשצף כל התערבות של בג"ץ בהחלטות הממשלה, אבל דווקא כאן, כשמדובר בהתערבות הקיצונית ביותר – לפתע נדרשת ההתערבות הזו. אתמול העיר אחד הפרשנים המשפטיים שההפיכה המשטרית שללה מבג"ץ את עילת הסבירות, ועכשיו יבקשו להחיל אותה כדי לטרפד את העסקה. ובכן זה לא יקרה. עם העילה או בלעדיה, מדובר באחד המקרים המובהקים שבהם בג"ץ יסתפק בהשתתפות בצערם של העותרים אך לא יושיט להם סעד.

מהן הטענות שהועלו בעתירות הקודמות שהוגשו - בפרשת שליט, בעסקת שחרורם של החיילים עדי אביטן, בני אברהם ועומר סואעד ועוד. "הטענה הרצינית ביותר שהעלו העותרים הינה כי המחבלים שישוחררו יסכנו את ביטחון הציבור, מפני שהם עלולים לחזור לסורם כפי שעשו מחבלים ששוחררו בעבר, וכן משום שהשחרור עלול לעודד חטיפות נוספות", כפי שכתבה השופטת דורית ביניש בעתירת שליט. תחזית שהתגשמה במלואה. השופט אדמונד לוי כתב ב-2004 בעניין שחרורם של שלושת החיילים מול 400 מחבלים: "זו אינה הפעם הראשונה שמכוח הסכמים עליהם חתמה, משחררת מדינת ישראל מחבלים אשר זרעו מוות והרס במקומותינו. לאחר כל שחרור כזה פיעמה בלב רבים התקווה כי בזאת הפעם יבוא המפנה, והמשוחררים לא יחזרו עוד לדרך הטרור, ואפשר שאף יהיו שגרירים להפצתו של רעיון החיים בשלום בצוותא. ונדמה כי אין צורך לומר עד כמה היתה זו תקווה-שווא, ואולי נכון להגדירה כאשליית-שווא".

הדברים האלה שהתגשמו, ובמלוא עוצמתם הנוראה לאחר עסקת שליט, יכולים אולי ללמד שלוי היה פוסק נגד עסקת שליט אילו שובץ להרכב שדן בעתירה זו. ההשערה הזו אינה מופרכת בהינתן העובדה שלוי, בדעת יחיד, פסק נגד הסדר ההתנתקות שגם הוא בסמכותה המלאה של הממשלה. לוי הודה שידיו רעדו כשצירף את הסכמתו לפסק הדין מ-2004. ייתכן שידיו לא היו רועדות בעסקת שליט, אבל לבטח היו רועדות בעסקה הנוכחית.

טענה אחרת של העותרים הייתה שיש מקום לקבוע קריטריונים קבועים, סוג של תעריף ידוע מראש לעסקאות (גופה רק תמורת גופה, אחד תמורת אחד וכיו"ב). לצורך זה הוקמה ועדה בראשות הנשיא המנוח של בית המשפט העליון מאיר שמגר. הנשיאה ביניש, ובצדק, הטילה ספק בהסדרה מראש כזו: "יש קושי בקביעת קריטריונים מראש", כתבה בפסק דין שליט, "אלה משאים ומתנים המתנהלים בתנאים של אילוץ ותוך מעורבות של גורמים זרים. שנית, וזה העיקר, כל הכרעה בעניין מסוג זה תלויית נסיבות ומחייבת שקילה של נתונים רבים העומדים זה מול זה, ואיזון ביניהם בהקשר קונקרטי ובזמן נתון... בתנאים שאינם ניתנים לצפייה מראש".