גלית בירנבוים נבון (במרכז) בזינוק למרוץ 24 שעות, שוויץ 2016. "הריצה מלמדת אותי להקשיב לעצמי" |
נתראה עוד 600 קילומטר, בקו הסיום
גלית בירנבוים נבון, מנהלת שיווק ממודיעין, היא הישראלית שרצה את המרחק הגדול אי פעם: 637.5 ק"מ במרוץ אחד שנמשך שישה ימים ברציפות. כשהיא נשאלת מה משך אותה לענף המשוגע הזה, היא אומרת שריצות קצרות יותר "לא היו מספיק מדויקות בשבילי"
ביום ראשון הקרוב תרוץ גלית בירנבוים נבון ממודיעין במרתון רומא ביחד עם כמה חברים לעבודה. אפשר להניח שריצת הגיבוש עם החברים והקהל הרועש שיגדוש את הרחובות ירגשו אותה יותר מאשר ההתמודדות המאתגרת עם מרחק המרתון. אף על פי ש"אני מכבדת כל מרחק", כפי שהיא מנסחת זאת.
כדי להסביר מעט את המשפטים האחרונים ואת מה שעומד מאחוריהם, נדרשת צלילה מהירה לעובדות: בירנבוים נבון, מנהלת שיווק בחברת נעלי הריצה HOKA, היא אמא לשתי בנות בגיל העשרה שחגגה את יום הולדתה ה־50 רק לפני כמה שבועות — והיא הישראלית שרצה את המרחק הגדול ביותר אי פעם. נסו לעכל את הנתון הבא: בירנבוים נבון, סגנית אלופת העולם בתחום המכונה ריצה רב־יומית, גמאה בשנה שעברה לא פחות מ־637.5 ק"מ במהלך מרוץ אחד שהתפרש על פני 6 ימים רצופים בהונגריה. מדובר בשווה ערך ל־15 מרתונים בסך הכל או בחישוב יומי 106 ק"מ כואבים מאוד של ריצה כמעט נטולת שינה.
אף שהרזומה שלה בלתי נתפס, וכולל עוד שיאים והישגי ריצה קשים לעיכול, כבר בתחילת השיחה עמה בירנבוים נבון מתעקשת להגדיר עצמה בצניעות כ"אישה רגילה לגמרי". את דרכה הספורטיבית החלה ברכיבות אופניים קלות ביער בן שמן הסמוך לביתה ב־2009, בהמשך מצאה עצמה נמשכת לענף הטריאתלון. "אבל תמיד משהו בריצה תפס אותי יותר", היא מתוודה. המשיכה לטבע, לשלווה ולשקט, לזריחות ולשקיעות — לאנרגיות המיוחדות שמציעות ריצות בשטח — הילכו עליה קסם. המרחקים גם הם הלכו וגדלו, כולל השתתפות בכמה מרתונים, שדווקא אחריהם חלחלה בה ההכרה "שזה לא מספיק מדויק עבורי".
משם הדרך לריצות האולטרה מרתון ההרפתקניות והמפרכות הייתה בלתי נמנעת: "ההכנות למרוץ האולטרה הראשון (61 ק"מ במרוץ סובב עמק המפורסם) היו כמו חלום. הליכה אל הלא נודע שפתחה אצלי משהו עמוק באהבה לריצה ובחיבור לטבע". ההשתתפות כוללת לפעמים גם הגעה בלתי מתוכננת לדוכן המנצחים, "שיצרה אצלי רובד נוסף שיוצר גם ציפייה". לדבריה, ההתקדמות שהחלה לחוות בתחום, במקביל לכמיהה לרוץ רחוק יותר בכל פעם, סיפקה לה תחושה כמו קפיצת גדילה פנימית ועוצמתית.
רגע מיוחד שאותו היא לא שוכחת הוא כיצד בנותיה ליוו אותה בסיום מרוץ ה־100 ק"מ הראשון שהשלימה לפני שמונה שנים. "זה היה משהו גדול", משחזרת בירנבוים נבון, "שם הן יכלו לראות את אמא שלהן — שיוצאת לאימון בכל יום ובכל מחיר, גם בגשם וגם בשרב ולעתים אף באמצע הלילה כשצריך — מתמודדת עם הקושי. ובכלל, הן רואות את השמחה כשאני מסיימת מרוץ או חוזרת מאימון וחוות אותי גם כשהצלחתי וגם כשנכשלתי. הן לומדות מזה שיעור חשוב על תשוקה ורצון ויכולות בזכות כך להצליח ולעשות דברים מיוחדים".
תשוקה היא בהחלט מילת מפתח בסיפור של בירנבוים נבון. לשם המחשה: נסו לרגע לדמיין את עצמכם חוזרים הביתה רצוצים לאחר יום עבודה במשרת ניהול תובענית, אוכלים ארוחת ערב עם המשפחה, משכיבים את הילדים לישון ואז, במקום שתתרסקו בעצמכם במיטה, אתם מושכים את הלילה במתכוון וממתינים בכוח לחצות. זאת רק כדי לצאת לרוץ בקור מקפיא ובגשם זלעפות עד שעות הבוקר, ולאחר מכן להמשיך ליום עבודה ארוך נוסף. מהיכן תעצומות הנפש?
"ברגעים כאלו אני ממוקדת במשימה", מסבירה בירנבוים נבון, "בגדול, הגוף עובד אבל את גם די מתנתקת במובנים מסוימים. העולם הרגשי, בין שארצה ובין שלא, נוכח כל הזמן בעוצמות משתנות. לפעמים אני חייבת לנקות את עצמי לחלוטין ולחוות את הריצה בצורה הוליסטית". שם המשחק הוא לתרגל אי־נוחות. לחוות את הסבל והקושי שיתקפו אותך ללא הרף במרוץ הרב־יומי. "אם אוותר לעצמי, אז גם במרוץ זה לא יעבוד", היא פוסקת. על משימת האימון, פרויקט מורכב מאין כמוהו הכולל בין השאר עיסוק אינסופי בדקויות הקשורות לתזונה ושינה, אחראי אדם בשם קובי אורן, פסיכולוג ישראלי המתגורר בטבעון ונחשב לאחד הרצים הרב־יומיים הטובים בעולם.
מה בכלל מרגישים בריצה למרחק של 637 ק"מ? בירנבוים נבון מתארת זאת כך: "לאורך הדרך אני חשה שאני נמצאת במנהרה. חוויה שמאוד קשה להסביר, שבה העולם החיצון בעצם נעלם ורק את נשארת עם תחושותייך. אני עוברת שם תהליכים מאוד גדולים עם עצמי", היא מסבירה, "לפעמים אני גם מעבירה לילה שלם בריצה ליד מישהו והוא זה שבכלל מעניק לי את הכוחות. התחלתי את הדרך הזאת מאוד עקשנית ודעתנית אבל ההתמודדויות והקשיים שחוויתי במהלך המרוצים הרב־יומיים איפשרו למי שאני לגדול. חלק מזה היה גם להתגמש, להשתנות, ללמוד ולהקשיב לעצמי ולמי שאיתי".
בימים אלו בירנבוים נבון חוזרת במובנים מסוימים מעט לאחור ומתאמנת למרוץ שמשכו (רק) 48 שעות. ניסיון לסגור חשבון עם תוצאה שממנה לא הייתה מרוצה לגמרי (281.6 ק"מ) ומתחרה עקשנית שעקפה אותה בקילומטר בלבד בעוד היא נאלצה לעבור להליכה. תוצר של טעויות פזיזות שלדבריה עשתה ומהן למדה. המרתון "הקצרצר" ברומא מהווה עוד חלק קטן בדרך ארוכה מאוד שסופה עדיין אינו ידוע. "כשרואים אותי, קשה לדמיין שאני בכלל רצה", היא מסכמת, "אני בסך הכל גלית ממודיעין, אמא, אישה רגילה, אשת שיווק, לא ספורטאית ולא ממומנת". אולי זה בדיוק סוד כוחה.