הצהלה הישראלית על התוצאה בהאג מופרזת

הצהלה על תוצאת היום בהאג היא מופרזת. נכון, יכול היה להיות גרוע יותר, אבל השמחה על כך שלא חטפנו את הגרוע יותר, אלא קצת פחות, היא בהחלט מוגזמת. ישראל הצליחה במאמץ משפטי נאה לבלום הוצאת צו להפסקת הלחימה, והיום היא מתהדרת שההצלחה הזו היא חזות הכל, ולא כך הדבר.

וזאת, כי את העובדה הבסיסית לא ניתן לבטל או להכחיש: בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, המוסד השיפוטי החשוב ביותר של האו"ם, הוציא צווים זמניים נגד ישראל במסגרת תביעה על ג'נוסייד. כולם ברוב של 15 נגד אחד או שניים, כשהנשיאה האמריקאית הצטרפה לדעת הרוב.

ישראל הצטרפה למועדון המפוקפק של רוסיה, סרביה ומיאנמר בעצם הוצאת צווים שחגים סביב הספק, החשד והחשש של שופטי בית הדין שישראל קרובה למעשים הנוראיים האלה. ההפסד של ישראל טמון בעצם ההחלטה שלבית הדין יש סמכות לדון בתביעה של דרום אפריקה. בכך, נגררנו ממסדרון הסמכות לטרקלין של המהות. ובהשאלה למשפט הפלילי הרגיל - לא הצלחנו לסלק את האישום לגופו ונכנסנו לזירה של הראיות. הצלחנו לבלום צו להפסקת הלחימה, אבל לא הצלחנו לסכל את הדיון בתביעה. אחד הצווים שהוצאו שלשום הורה לישראל לשמור ולא להשמיד ראיות שעלולות להעיד נגדנו על ג'נוסייד. מי מוציא צו כזה? שופטים שמאמינים שאנחנו על סיפו של אירוע כזה. גם הצו שמורה לישראל לדווח תוך 30 יום על פעולותיה הוא מטריד. גם אם אנחנו מאמינים לגמרי בצדקת דרכנו, ואנחנו מאמינים, אסור לטמון את הראש בחול לנוכח צוים אלה. או צו שמרפרר בעקיפין למעשה ג’נוסייד – להימנע מפעולות שמכבידות על היריון וילודה.

במסגרת ההחלטה שלשום צוטטו בכירי המדינה: הנשיא, ראש הממשלה, שרים בכירים. ליצנים כעמיחי אליהו, נסים ואטורי וטלי גוטליב נותרו הפעם בחוץ. במובן זה קיבלנו טיפ חשוב לקראת ההכרעה בתיק העיקרי: מוטב לסתום את הפה. גם היועצת המשפטית לממשלה, שהתעוררה מאוחר מדי, נדרשת כאן להחמיר עם פטפטני ההסתה והדרבון להשמדה למיניהם. אפילו השופט מטעמה של ישראל, אהרן ברק, הצטרף לצו הזה. כרגע, הראיה היחידה לכוונה ישראלית לבצע ג'נוסייד היא התבטאויות הבכירים - מ'עמלק' ועד פצצת האטום, מהשטחה ועד לשלילת קיומם של בלתי מעורבים. ברק הצטרף לדעת הרוב בשני צווים - זה שקורא להימנע מהסתה לרצח עם, וזה שקורא להעברת סיוע הומניטרי. לא מן הנמנע שברק הצליח לשכנע שופטים מסוימים שלא להוציא צו להפסקת הלחימה תמורת הצטרפותו לשני הצווים האלה. דילים מסוג זה מקובלים בטריבונלים שיפוטיים.

מרבית הצווים שהוצאו נגד ישראל הם כלליים ונתונים לשיקול דעתה, אבל יש להם משמעות לקראת ההכרעה בשאלה הסופית. במובן זה, הצווים לא עצרו את ישראל מהמשך הלחימה, אבל בכוחם להגבילה ולהצמידה ביתר שאת לכללי המשפט הבינלאומי. אם תרצו, האג תרמה כאן לחיזוק ה'משפטיזציה' של הלחימה. קו ההגנה הבסיסי של ישראל היה שישראל אינה זקוקה לתזכורת זו, כיוון שהיא מקפידה על דיני הלחימה: על הפעלת הכוח בכפוף לביקורת משפטית, על המסדרונות והאספקה ההומניטרית; וכמובן, הכחשת המעשים שמוגדרים באמנה ככוונה להשמיד עם, גזע ודת או חלק מהם.

הקייס הישראלי קיבל אזכור שולי בלבד – בקריאה חסרת השיניים של השופטים לשחרר את החטופים. לקריאה כזו יש ערך מבחינתה של ישראל במידה שתרצה לכרוך ולהתנות את חיוביה בשחרור חטופיה. כמובן שהצו החשוב ביותר הוא זה שלא ניתן – הצו להפסקת הלחימה. מה שמחזק את טענת ישראל לזכותה להגנה עצמית וללגיטימיות תגובתה לטבח שנעשה באזרחיה וחטיפתם.