נבחרת מרוקו - הצלחה אירופאית או אפריקאית?

אחרי שנבחרת סנגל הודחה מהמונדיאל על ידי אנגליה, אליו סיסה, מאמן נבחרת סנגל - אלופת אפריקה - התבקש לתת את פרשנותו על המצב של הכדורגל האפריקאי. "הכדורגל האפריקאי משתפר, אבל אי אפשר להכריז על כך שיום אחד תהיה אלופת עולם אפריקאית", אמר סיסה. "אנחנו נגדל ונשתפר רק בזכות תשתיות ומדיניות נכונה של הממשלות. יש כאן תשוקה אדירה להכשיר מאמנים ושופטים. אנחנו צריכים להפסיק להסתמך על דור מוזהב רנדומלי שיעשה משהו יפה במונדיאל. אסור לנו להתייאש (מהמונדיאל הזה)".

ובכן, הכדורגל האפריקאי בהחלט לא יתייאש מהמונדיאל הזה מאחר שבפעם הראשונה בהיסטוריה נבחרת אפריקאית - מרוקו - העפילה לחצי גמר המונדיאל. אבל האם זו הצלחה "אפריקאית"?

זו שאלה מורכבת. מצד אחד הושקעו מיליונים רבים בתשתיות הכדורגל של מרוקו בעשור האחרון. נבנו אקדמיות כדורגל לאומיות ו-12 מרכזי מצוינות וזיהוי כישרונות ברחבי המדינה. גם יצרו תוכנית אסטרטגית לפיתוח וטיפוח כישרונות. מצד שני, 14 שחקנים בסגל של מרוקו לא נולדו במרוקו אלא גדלו על התשתיות המערב-אירופיות וחזרו לייצג את ארץ מוצא הוריהם או סביהם. מצד שלישי, יבוא הכישרונות הללו למרוקו הוא חלק מהתוכנית של התאחדות הכדורגל המרוקאית.

אחרי שבפיפ"א איפשרו לשחקנים בוגרים שייצגו נבחרת אחת "לעבור" לנבחרת אחרת (תלוי גיל ומספר הופעות בנבחרת המקורית), בהתאחדות הכדורגל של מרוקו התחילו לעבוד על "החתמת" כישרונות מרוקאים מרחבי אירופה. גייסברט אונק, חוקר הגירה הולנדי, אמר לאתר VOX: "מדינות כגון מרוקו הבינו שיש הרבה מאוד שחקנים כישרוניים ממוצא מרוקאי במדינות כמו הולנד, צרפת ובלגיה, והם מאוד אקטיביים בבניית הנבחרות שלהן מהפזורה האתנית. הם בנו רשתות לגיוס הכישרונות הללו".

מרוקו אינה היחידה שעושה זאת, וגם לא הראשונה שרושמת הצלחה כבירה במונדיאל בזכות המדיניות הזו. כבר ב-1934 איטליה גייסה שישה כישרונות דרום-אמריקאים ממוצא איטלקי וזכתה כך באליפות העולם. עם זאת, יש לציין, האיטלקים עשו זאת כשכ-5% מהשחקנים בכל הנבחרות לא נולדו במדינות שייצגו. במונדיאל 2018 כבר 11.2% מהשחקנים לא נולדו במדינות שייצגו, ובמונדיאל בקטאר יותר מ-16% מהשחקנים - 1 מ-6 שחקנים - מייצגים מדינות שהם לא נולדו בהן, השיעור הגבוה ביותר בהיסטוריה של המונדיאל. כ-71% מהם אפילו לא חיו במדינות שהם מייצגים.

בעבר הסבירו שאימוץ המהגרים לתוך הנבחרות האירופאיות מוסיף "צבע" ותכונות ייחודיות לכדורגל המתוכנת מדי של האירופאים. "אני כטורקי מוסיף משהו שאין לכדורגלן הגרמני הטיפוסי", טען מסוט אוזיל, צאצא של מהגרים טורקים, שהניף את הגביע העולמי עם גרמניה. כנראה שיש בזה משהו. ומרוקו, ללא ספק, מקבלת מ"האירופאים" שלה תכונות המאפיינות שחקנים אירופאים: שחקנים שיכולים לתפקד ברמה גבוהה בקצב גבוה.

השלד המרוקאי בנוי משחקנים שנולדו מחוץ למרוקו. סופיאן אמראבט, המנהיג, נולד בהולנד וגדל באקדמיה של אוטרכט; רומיין סאיס, מנהיג ההגנה, נולד בצרפת וגדל באקדמיות בדרום מזרח צרפת; חאקים זייך נולד בהולנד והתפתח באקדמיה המעולה של הירנביין - הוא דחה את החיזורים של ההתאחדות ההולנדית להצטרף לנבחרת הכתומה; סופיאן בופאל נולד בפריז וגדל באקדמיה של אנז'ה; אשרף חאכימי גדל באקדמיה של ריאל מדריד; נוסייר מזראווי גדל באייאקס וכך הלאה. בנבחרת המרוקאית יש עוד שחקנים שנולדו וגדלו בהולנד, בלגיה, גרמניה, ספרד ואפילו קנדה.

כדורגלנים כגון עז א-דין אונאחי נולד במרוקו וגדל באקדמיית הכדורגל ע"ש מוחמד החמישי, אבל עבר בגיל 18 להמשך התפתחותו כשחקן בשטרסבורג הצרפתית. גם החלוץ יוסף א-נסירי פותח באקדמיית הכדורגל ע"ש מוחמד החמישי - מוסד כדורגל שמאז 2007 הושקעו בו מיליונים רבים על ידי בית המלוכה המרוקאי - והצטרף בגיל 18 למלאגה. והבלם נייף אגר עם סיפור דומה. השוער יאסין בונו נולד בקנדה, אבל גדל במרוקו והגיע לאירופה כבוגר.

יש לציין שזה חלק ממגמה עולמית. במונדיאל 2022 היו 38 ילידי צרפת שלא שיחקו עבור צרפת. זה הטורניר השישי ברציפות בו גדל מספר השחקנים שלא נולדו במדינות שהם מייצגים. זו מגמה שסביר להניח שתתחזק, ומדינות שיידעו לגלוש עליה, כמו מרוקו, יצליחו יותר.