אלכס ובילי הרוני | צילום: יובל חן
הבעלים של יקב דלתון: "זה הזמן שלי להתפרע ולשחרר, וזו גם החובה המקצועית שלי"
עם מעל מיליון בקבוקים בשנה, אלכס הרוני, הבעלים והמנכ"ל של יקב דלתון, בנה אותו כיקב איכותי, אמין אבל שמרן. כל זה השתנה כשפגש את בילי, שהפכה לזוגתו וגרמה לו "להפסיק להיות בוק". עכשיו הם מתנסים ביינות מפתיעים, זנים קדומים ואפילו וויסקי
אלכס הרוני הוא איש קר רוח בעל נימוסים בריטיים שלא דהו גם אחרי למעלה מ־35 שנים בישראל. הוא בנו של סוחר אבני החן מתי הרוני בן ה־84 ("אבא שלי היה מגדולי הסוחרים בתחום בלונדון"). הוא ייסד יחד עם אביו את היקב הגלילי הוותיק לפני 30 שנה. הוא מודע היטב למעמדו ולדימויו של היקב הגדול שלהם, המייצר כבר למעלה ממיליון ו־200 אלף בקבוקים בשנה, ומתכנן להגיע בשנים הקרובות למיליון וחצי בקבוקים, ואז "לעצור, בינתיים". הוא יודע שדלתון נתפס כיקב מצוין אבל צפוי, ואת זה בדיוק הוא מנסה לשנות בשנים האחרונות, ובהצלחה גדולה. והוא עושה את זה בעזרת ואולי בזכות בילי, בת זוגו ב־12 השנים האחרונות ואם בנו נדב.
הרוני בן ה־56 עלה לישראל בגיל 23. אחרי שנים ספורות הקים עם אביו את היקב שלהם באזור התעשייה דלתון בגליל העליון. ההתחלה הייתה צנועה אבל מהר מאוד הפך היקב לאחד המובילים והחשובים שביקבים המסחריים הגדולים. "ידענו מהרגע הראשון שאנחנו רוצים לעשות משהו בגליל. גם בגלל ציונות וגם כי הרגשנו שהגליל קצת זנוח בהקשר התעשייתי ובכלל. מבחינת יין זה כמובן אזור מצוין, יש שיאמרו הכי טוב בארץ. אנחנו נהנים מזה מאוד ומשתדלים לקדם את תעשיית היין והתיירות באזור".
"במשך 20 שנה היינו יקב שמייצר יין טוב במחיר טוב. כזה שלא מתפשר על האיכות אבל גם לא מחפש הרפתקאות מיותרות. ידעת מה אתה מקבל. הכל היה מאוד מסודר: ארבע סדרות יין בארבע דרגות מחיר. יינות מזנים קלאסיים — קברנה, מרלו, שרדונה, סוביניון בלאן — מיוצרים בטכניקות קלאסיות ומספקים תמורה מצוינת למחיר".
אבל אז, לפני 12 שנה, פגש אלכס את בילי חסידים. היא הייתה אז אשת שיווק צעירה שהגיעה לתערוכת היין הישראלי שנערכה אז בגני התערוכה. "הבוס שלי אז בארקוסטיל (חברת ציוד המטבחים) שלח אותי לנסות למכור כוסות ליקבים. ניגשתי לדוכן של דלתון ושאלתי את אלכס מי מנהל השיווק של היקב. הוא ענה לי שהוא הבעלים ושאל אם זה מספיק טוב. החלפנו טלפונים. אחרי יומיים הוא שלח לי הודעה ושאל באנגלית מה אני עושה אחרי שעות בית הספר. הייתי כל כך תמימה שהייתי צריכה לשאול חברה למה הוא מתכוון. 'הוא מתחיל איתך', היא התפוצצה מצחוק".
"אני ישר ידעתי שהיא תהיה אשתי", מפתיע אלכס במה שנתפס אצלי כחריגה מכללי הנימוס האנגלי שלו. "אני ממש לא”, מחייכת בילי. "אבל הוא צדק. מהר מאוד הפכנו לזוג. אחרי חודשיים הוא כבר הזמין אותי להכיר את המשפחה. מלחיץ. אבא שלו, כך גיליתי אחר כך, לחש לו באוזן אחרי חמש דקות: 'למה אתה מחכה? זו האישה שלך'. הוא קלט שאני חצי פרסייה, אל תשאל אותי איך. הם הרי ממוצא פרסי בעצמם. אחרי שנתיים התחלתי לעבוד ביקב".
מה חלוקת התפקידים ביניכם?
"אלכס הוא המלח ואני הפלפל. כלומר, אם תתרגם מאנגלית את הביטוי המוכר, הוא זה שייקח כל דבר עם גרגר של מלח, ויידע לזהות מה נכון ומה לא. אני הפלפל כנראה, אני מסתכלת על הדברים בצורה קצת פחות שמרנית".
"היא גרמה לי להפסיק להיות בוק", מתרצה הרוני. "אלכס הוא הבעלים ובשנים האחרונות גם המנכ"ל", ממשיכה אותו בילי, "אני מנהלת הפיתוח העסקי, אבל אני עושה הכל, ואני גם בעלים בתוקף ייחוסי המשפחתי. אני מאוד מעורבת במרכז המבקרים, ואני גם האדם שאליו מפנים כל מי שיש לו שאלה, בקשה, בעיה. אם היין חמוץ למישהו, אני זו שאסביר לו שזה לא חמוץ אלא ככה זה יין כזה, למשל סוביניון בלאן או צורימן", היא צוחקת.
מה זה צורימן?
"זה זן מקומי קדום שהיינן שלנו, גיא אשל, עושה ממנו יין באמפורות (כדי חרס)", מסביר הרוני.
אתה, שייצרת תמיד קברנה ומרלו, מאפשר לעשות יין ניסיוני מזנים קדומים?
"אני נותן לגיא לעשות כל דבר שהוא רוצה בתנאי שזה בסוף טעים בעיניי, והגיוני. לנהל יקב זה קודם כל ביזנס. טבלאות אקסל. שום דבר לא מקרי. רק שבניגוד לעבר, היום אני מבין שהדור שגדל רק על קברנה ומרלו, הולך ונעלם, ואם לא נפנה גם לקהל הצעיר, נמות יחד עם הדור הקודם. גם אני, בגיל 56, כבר זקן. אפילו גיא, שהוא בן 40, כבר לא צעיר מספיק. אז לא רק שאין לי ברירה, אני גם רוצה את זה. אחרי 20 שנה שבהן בניתי את העסק, זה לא רק הזמן שלי להתפרע או לשחרר, זו גם החובה המקצועית והעסקית שלי. ואני גם מאוד נהנה ממנה ואוהב את התוצאות".
ויש דברים שלא תיתן לעשות בכל זאת?
"ברור. יש לי טעם ביין ואם יורשה לי גם לא מעט ידע, וזה חלק ממערך השיקולים של היקב. אז כנראה שלא יהיה לנו יין טבעי. I don't like it. אבל אולי תתפלא לשמוע שנטלי שפריר (בעלת 'עסיס', יבואנית יינות טבעיים והכוהנת הגדולה שלהם בישראל — ח"ג) היא הקופירייטרית שלנו. ושיש לנו יין כתום במרתף (יין לבן שמיוצר בטכניקה של אדום ושיש המסתייגים ממנו — ח"ג). אנחנו עושים 'פט נט' (יין מבעבע שנוי במחלוקת. זה של דלתון מצוין — ח"ג). אבל אם יש משהו שהוא רוצה לעשות ואני חושב שזה כבר מחוץ לגבולות הפורטפוליו שלנו, הוא יעשה אותו במותג הפרטי שלו שהוא מייצר בתוך היקב ממש".
נדמה לי שזו ההוכחה הטובה ביותר לכמה הרוני סומך על אשל, היינן, שלא לומר מעריך ואוהב אותו. בניגוד לכמה ייננים אחרים שיש להם מותג פרטי, הרוני מספיק בטוח באשל, ובעצמו, כדי לתת לו לייצר את המותג הפרטי שלו בתוך בסיס האם. גם המותג הפרטי וכמובן יינות היקב עצמם מוכיחים עד כמה הבחירה באשל הייתה משתלמת ונכונה. מיינות אמצע הדרך, מעולים אבל שמרניים, פורץ דלתון בשנים אחרונות עם יינות כמו סדרת "אסופה", המביאה לקדמת הבמה לא רק תוויות נועזות בעיצובן, אלא גם בלנדים מרתקים כמו ה"לבנטינה" המורכב מפטיט סירה, גרנאש וקריניאן, או ה־Coast to coast — זינפנדל עם מעט שיראז ופטיט סירה שלא לדבר על הסוביניון בלאן הלבנים הנהדרים של דלתון, הוותיקים והחדשים.
"יש לי מזל שפגשתי את בילי. ואת גיא. הם גרמו לי, בגיל יחסית מתקדם, להעז, להסתכן". הוא אומר. בילי הולכת להכין לי "דירטי מרטיני" — מרטיני עם מי כבישה של זיתים, עשוי מהג'ין החדש של דלתון. במרתפים מחכים גם וויסקי שהם שוקדים על פיתוחו וצנצנות עם מיני ממרחים ים תיכוניים וריבות. מי היה מאמין.