המיצב "מהו המקום שלנו?", מתוך התערוכה. משל על אמנות המוכתבת מלמעלה כשהמבקרים נהפכים בעצמם לננסים
| צילום: דור קדמי
מבוא לרילוקיישן: תערוכה על הגירה במוזיאון תל אביב
"מחר נמריא", התערוכה המקיפה והמרשימה של איליה ואמיליה קבקוב מתמקדת בהגירה, במעברים ובחופש ביטוי. גם המבקרים חשים בה לעתים כפליטים כשרוחות האקלים הפוליטי הנוכחי חודרות אל חללי התצוגה
הגירה, נטישה ובריחה. התחושות האלה הפכו בעקבות המצב הפוליטי עבור חלק מהישראלים ממופשטים למציאות, ואולי לתוכניות עבודה. בתזמון מושלם, אלה הסוגיות שעולות גם מיצירותיהם של זוג האמנים הבינלאומיים איליה ואמיליה קבקוב, שהיגרו מברית המועצות לארה"ב ומציגים כעת במוזיאון תל אביב.
בני הזוג קבקוב הפכו עוד בחייהם לאייקונים מפורסמים של אמנים־מהגרים תמידיים, שקרועים בין המסורת התרבותית האירופית שעליה גדלו לבין החיים מאחורי מסך הברזל הטוטליטרי שממנו ברחו. במיצבים גדולי המימדים שלהם הם מיטיבים לייצר באמצעות חפצים אמיתיים וסביבות מומצאות תחושות של תלישות, פליטות וחזרה למקומות וזמנים שונים.
ואכן, הביקור בתערוכה "מחר נמריא", שכוללת כמה ממיצבי הציור הטוטאליים והמרשימים ביותר של בני הזוג, הוא חוויה תובענית ומתגמלת כאחד. למעשה גם הצופים וגם אולמות התצוגה הופכים בתערוכה לפליטים בתוך בניין המוזיאון: כחלק מעיצוב התערוכה, חדרי התצוגה שינו את צורתם והם מתחזים לחללים ממוזיאונים קלאסיים כבדים ומיושנים מאירופה או מרוסיה, והתחושה היא של שיטוט בארץ אחרת ובזמן אחר.
איליה קבקוב הוא הידוע מבין בני הזוג, והוא נפטר השנה בגיל 89, בעת העבודה על התערוכה. כבר מגיל צעיר הוכשר כצייר, גרפיקאי ומאייר תחת השלטון הסובייטי, והורשה ליצור בסגנון הרשמי היחיד שהיה מותר: הסגנון הסוציאל־ריאליסטי, ששימש כאמצעי תעמולה. אמנם כלפי חוץ ובאופן מסחרי הוא נחל הצלחה, אבל למעשה קבקוב יצר במחתרת אמנות מושגית אנטי־סובייטית בסגנונות "אסורים" - מופשטים או קונספטואליים, תחת שמות בדוים. בכך הפך בשנות ה־60 וה־70 לדמות המובילה ואבי האמנות המושגית במוסקבה, ובהמשך לאחד מהאמנים החשובים בתחום בעולם.
אמנם עבודתו התפרסמה והוצגה במוזיאונים החשובים באירופה אבל קבקוב לא הורשה לצאת מגבולות ברית המועצות. התפנית חלה ב־1988 כשקיבל הזמנה לשהות־אמן באירופה, משם הצליח להגר לארה״ב. בארצו החדשה התאחד עם אמיליה שאותה הכיר מילדות, ונהפך כמעט בין לילה מגולה רוסי לכוכב אמנות בינלאומי חשוב ומבוקש, שיצירותיו נמכרות ונאספות במיליוני דולרים.
אמיליה קבקוב, אשתו, היא גם בת דודתו. היא הצליחה להגר מברית המועצות כבר ב־1973, תחילה לישראל ומשם לארה״ב. למרות הכשרתה כפסנרתנית, בניו יורק עבדה כסוחרת ויועצת אמנות ועתיקות. בארה"ב הפכו הצמד לאמנים שיוצרים יחד מיצבים אימרסיביים גדולי מימדים. ביחד בני הזוג הציגו יותר מ־500 תערוכות, במוזיאונים החשובים בעולם כולל המומה בניו יורק, מוזיאון פומפידו בפריז והביאנלה לאמנות בוונציה. למרבה ההפתעה, אף שהשניים יהודים, הם מיעטו מאוד להציג בישראל, והתערוכה במוזיאון תל אביב היא הראשונה והמקיפה של יצירותיהם.
התערוכה, באוצרות שחר מולכו, כוללת כמה ממיצבי החלל הידועים ביותר שלהם וציורי ענק רבים של איליה קבקוב. היא נפתחת באולמות שצבועים באדום כהה מלכותי (וסובייטי), שבהם מוצגים ציוריו המחתרתיים המוקדמים. בציורים אלה קבקוב משחזר באופן פארודי ציורים סובייטיים היסטוריים, תוך שהוא משבש את דמויות המנהיגים שמופיעים בהם, בייחוד לנין וסטאלין.
לידם בולט הציור הענקי "מעוף", שמשתרע על כמעט 9 מטר, ומופיעות בו עשרות דמויות של נשים וגברים מכל הגילים שמרחפות מעל עיירה אירופאית מסורתית, ספק נמלטות בשמחה מהחיים האפרוריים הקודמים שלהן, ספק אחוזות אימה מהריחוף שנכפה עליהן ושלוקח אותן ליעד בלתי ידוע. זה מין משל על הקונפליקט בין הרצון לברוח ולהיות חופשי, לבין הרצון העז להשתייך למקום ולאדמה. באופן הפוך, תחושת הזרות והפליטות, וכן האופן שבו תרבות מוכתבת מלמעלה על ידי שלטון טוטאליטרי, מתעצמות במיצב הענק "מהו המקום שלנו?״. בחלל הזה, שמתחזה לחדר במוזיאון אירופי עם מסגרות זהב כבדות, מוצאים הצופים עצמם קבורים כננסים מתחת לזוג רגליים ענקיות של גבר ואשה מן המאה ה־19, שמבקרים במוזיאון. הציורים הקלאסיים הענקיים מן העבר שהוגדלו גם כן, תלויים בכבדות מאיימת מעל ראשי הצופים ושקועים עמוק בתוך התקרה, ותוכנם לא ברור. במקביל, ישר מול עיני הצופים, תלויים באופן אחיד תצלומי שחור־לבן רשמיים של סוכנות הידיעות הסובייטית טא״ס.
חדר מפתיע אחר הוא "המוזיאון הריק", שנראה כחלל מוזיאלי נטוש, אולי בעקבות אסון. החדר נצבע גם הוא בבורדו כבד עם ריהוט עץ מיושן וספסלי ישיבה עבור הצופים. ברקע מתנגנת בעוצמה יצירה של באך אבל התמונות עצמן אינן, וכל מה שנותר הוא להתבונן בעיגולי האור שמכוונים להיכן שאולי היו תלויות פעם.
החלל האחרון בתערוכה שדרכו יוצאים בחזרה אל המוזיאון ואל ההווה נקרא "לא כולם יזכו להילקח אל העתיד", והוא הגדול והמרשים ביותר. הוא בנוי כתחנת רכבת חשוכה והצופים ממתינים ליד הפסים, שגרוטאות נערמו עליהם, לקרון שלעולם לא יגיע וייקח אותם. בעבודה זו במיוחד, שעוסקת במעבר בין מקומות וגבולות גיאוגרפיים ובמעבר מחיים למוות, שואלים בני הזוג קבקוב מה אנחנו נאלצים להשאיר מאחור כשאנו עוזבים, והאם דורות הצופים הבאים יידעו להעריך נכון את האמנות שלהם־עצמם, או שגם היא תושלך בצידי הדרך.