זה הזמן לפטריוטיות: תוצרת כחול לבן - בשגרה ובמלחמה

זה הזמן לפטריוטיות. להעדיף תוצרת כחול-לבן זה הדבר הנכון והבריא לנו - כחברה וככלכלה. בטור זה נראה לכם כי גם משיקולים כלכליים וגם בהיבט החברתי והלאומי, זה צו השעה, שכן בחו"ל אין מלחמה -חו"ל יכול לחכות.

נושא התוצרת הישראלית המשווקת לצרכנים והחלופות מחו"ל עולה תדירות על סדר יומנו הכלכלי והחברתי. מדובר ב"דיבייט" נצחי – האם על המדינה לתת הגנות לייצור המקומי, או לא? אולם, מאז פרצה מלחמת חרבות ברזל, קיבל הדבר משנה תוקף. המלחמה נותנת אותותיה על צד ההיצע והביקוש: עובדים רבים משרתים במילואים או הוצאו לחל"ת בעל כורחם; זאת, במקביל להיעדר רצון מצד הציבור לצרוך מוצרים וסחורות ממדינות כמו טורקיה ודרום אפריקה והתייקרות/התארכות המשלוחים "באדיבות" החות'ים.

בשבוע שעבר שודרה באחת ממהדורות חדשות הערב כתבה שעסקה בנושא. בכתבה הוצגו מספר מוצרי צריכה מוכרים בסופר מרקט מקומי, תוך השוואה לחלופות יקרות וזולות יותר לכל מוצר. "באורח פלא" עלה משלוש דוגמאות שהוצגו כי כדאי לרכוש מוצרים מיובאים על פני חלופות מייצור מקומי.

ברור שתחרות כלכלית רצויה ואף חיונית על מנת שנוכל לשפר את רמת החיים והרווחה הכלכלית - ודאי בעתות מלחמה, אך דווקא בגלל שמדינת ישראל נמצאת במלחמה - מאות ואלפי בתי עסק קורסים, מאות אלפי עובדים מפונים, רבבות חיילות וחיילים משרתים שבועות ארוכים במילואים ועוד רבים אחרים מאבדים הכנסות – האם זה הזמן להמליץ לצרכנים לרכוש מוצרים מיובאים?

לנו נראה שדווקא כיום חשוב יותר מתמיד לקנות כחול-לבן ולתמוך בכלכלה הישראלית. אלו אינם זמנים רגילים. עם ישראל כולו מתגלה בגדולתו במחוות עזרה הדדית ומסירות שלא יאומנו.

אין בעיה כשלעצמה עם רכישת מוצרים מייבוא. ישראל אמנם משק קטן ופתוח לתנועות הון ומוצרים, אך דווקא בשל כך עלינו לנהל את יתרונותינו וחסרונותינו היחסיים ולקבוע בהתאם מה נכון לייבא מחו"ל ומה עדיף לייצר בארץ. הערך המוסף בייצור נמצא בבסיס החלוקה. אלא שלעיתים צריך לחשוב ולהפעיל עוד שיקולים.

בהקשר זה, נזכיר את התרומות הכלכליות והחברתיות הרבות העולות מצריכת מוצרים מקומיים כחול-לבן לתוצר, לשימור התעסוקה בפריפריה, להכנסות ממסים (כמו מס חברות ומע"מ), להשקעות מקומיות, לביטחון הלאומי ולא פחות חשוב – לעצמאות יצרנית, שהינה קריטית להצלחת הכלכלה הישראלית בעתות מלחמה ומשבר.

אז, איך המלצה על יבוא מחו"ל מסתדרת עם סרטונים שאנו רואים מדי יום בטלוויזיה, ומעודדים את הציבור לתת כתף ולסייע לעסקים מקומיים קטנים וזעירים? אנו מתקשים להבין.

יש לזכור: המלצה על רכישת מוצרים מיובאים על פני מוצרים מקומיים פוגעת בשכר עובדים המתגוררים (או התגוררו עד לא מזמן) בנגב המערבי, לפיטורי עובדים מפונים שהוצאו לחל"ת, לקושי לקלוט עובדים שיצאו בחטף לשירות מילואים ארוך, לסגירת מפעלים בגבול הצפון ובסופו של יום - להקטנת הכנסות המדינה. אותן הכנסות שאמורות לממן את שיקום הכלכלה.

כן, התוצר התכווץ כנראה בשיעור חד ברבע האחרון של השנה שעברה ויש הרבה מה לבנות מהיסוד.

לא מדובר כאן בהצהרות והנחות ריקות מתוכן. יש גם טיעונים כלכליים כבדי משקל. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, רוב הייצור המקומי ממוקם בפריפריה. בד בבד, מנתוני הביטוח הלאומי עולה כי מתחילת מלחמת חרבות ברזל ניתן סיוע ליותר מ-209.9 אלף מבקשי אבטלה, ומחודש אוקטובר עד היום הועברו יותר מ-2.52 מיליארד שקל דמי אבטלה לאזרחים שסיימו את עבודתם במהלך תקופה זו.

העדפת תוצרת מקומית גם תמנע מצב בו בהיעדר עבודה, מפונים/משרתי מילואים לא ישובו למעגל התעסוקה והמדינה תיאלץ להגדיל עשרות מונים את תשלומי ההעברה והאבטלה בגינם.

נכון, לפעמים יש פערים בין מחירים של המוצרים השונים. אך בל נשכח, יש פערים גם בין עלויות הייצור בישראל לעומת חו"ל. לפי נתונים שנמסרו מהתאחדות התעשיינים, מחירי המים והארנונה לתעשייה גבוהים בארץ מאשר בחו"ל. כמו כן, יש פערים משמעותיים בין השכר ועלות כוח העבודה בישראל לעומת מדינות אחרות, בראשן מדינות מהן אנו מייבאים.

לבסוף, לא נשכח את פערי המיסוי והרגולציה הקיימים. לדוגמא, לישראל דירוג נמוך ולא מחמיא בעשיית עסקים ונטל רגולטורי בהשוואה בינלאומית, מה שבאופן טבעי מעמיס על העלויות. דוגמא נוספת היא המע"מ, אשר עומד בישראל על 17%, בעוד באיחוד האירופי ובמדינות ה-OECD חל מע"מ מופחת על מזון של כ-9%. אף-על-פי-כן, בחרה ממשלת ישראל להעלות את המע"מ הכללי ל-18% החל מ-2025, בעוד הפטור על המע"מ על מוצרים בייבוא אישי מחו"ל נותר בעינו - וכך, קיבלנו תחרות "לא הוגנת".

בשורה התחתונה - זה בהחלט הזמן לפטריוטיות. להעדיף תוצרת כחול לבן, גם בשגרה ובמיוחד במלחמה.

אלה גורביץ' היא מנהלת המחלקה למחקר כלכלי בהתאחדות התעשיינים. רונן מנחם הוא כלכלן השווקים הראשי של בנק מזרחי טפחות