דורית רביניאן: "אני בלתי נסבלת כשזה מגיע לקבלת החלטות"

דורית רביניאן

גיל: 50 • מקום מגורים: תל אביב

• מצב משפחתי: גרושה

• סופרת ותסריטאית. בין ספריה "סמטת השקדיות בעומריג'אן", "החתונות שלנו" ו"גדר חיה" שעליו זכתה בפרס ברנשטיין לספרות. הוציאה גם ספרי ילדים בהם "חתולה וארנבון מחליפים בתים" ו"העננה רננה". זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2000) ופרס אקו"ם לספרות ושירה (2009)

איפה אנחנו תופסים אותך?

"אלה ימי שבוע הספר ואני מתרוצצת בין אירועי ספרות והרצאות. בכל אירוע כזה אני מופתעת מחדש לגלות שהישראלים עדיין קוראים וצמאים לספרות יפה. זה ממלא את הלב ויוצק כוח בידיים להיווכח שיש לנו נמענים. שגם בעולם שנשלט על ידי מסכים עדיין קיים הצורך בשפה מנוסחת, בעלילה כתובה".

איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?

"כאן במטבח. נס קפה מגורען, כפית סוכר, בלי חלב. בסביבות ארבע־חמש אחר הצהריים אחזק את רוחי בספל שני, ואז זה יהיה (הרגל מפונפן שאימצתי לאחרונה) במקינטה".

עם מי היית רוצה לשבת על בירה?

"תמיד אעדיף חברה אינטימית על פני כל מפגש גרנדיוזי עם אישיות נערצת. הניסיון מלמד שאת מי שאנחנו מעריצים מוטב שלא נכיר מקרוב מדי, בטח כשמעורב בזה אלכוהול. אבל לערב על הבר עם אלכס טרנר מה'ארקטיק מאנקיז' אני לא אסרב".

על מה את עובדת עכשיו?

"ביוני שעבר הייתי אמורה להגיש לעורך שלי בעם עובד את כתב היד של ספר חדש. בינתיים עברה שנה ואני עדיין משכתבת אותו, מקצרת ומשייפת, וכהרגלי בקודש מתקשה להרפות".

מה השריטה שלך?

"כזה מבחר גדול ועשיר, למה להסתפק באחת? אני באמת בעייתית מאוד בקבלת החלטות. בלתי נסבלת, מתלבטת עד אין קץ. היה לי בן זוג שאמר שגם כלפי האמביוולנטיות שלי יש לי יחס אמביוולנטי".

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

"שאת התסכול מחצי הכוס הריקה אפשר תמיד לפתור במזיגת הנוזל לכוס קטנה יותר, שאז הכוס מלאה כולה. זו באמת עצה טובה שטרם הספיקותי להפנים".

איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?

"הייתי רוצה להפליג בתיאורים על בתי קפה ובירה בים, אבל בסוף זה תמיד סידורים, קניות לבית, פילאטיס, תור למשהו או פגישת עבודה שנדחתה לשעה האחרונה של השבוע".

איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?

"הייתי רוצה מכונת זמן. אבל לא כזאת שנוסעת אחורה או קדימה על פני ההיסטוריה, אלא מכונה שמייצרת זמן".

באילו נסיבות יוצא לך לשקר?

"אני משקרת למחייתי. הדמיון וההמצאה הם מכשיר כתיבה".

מי בעינייך האדם הכי סקסי?

"גבר שמדליק לי את המוח. סקרנות אינטלקטואלית וכוח מחשבה מקורי הם מעלות גבריות מושכות ביותר".

למי את מתגעגעת?

"לאבא שלי. לפני 13 שנה הוא נפטר במפתיע מדום לב. בריא ושמח ובן 66 בסך הכל. הוא היה הנפש הקרובה אליי ביותר בעולם. דרכינו אמנם נפרדו אבל אנחנו שומרים על קשר. אני מתכתבת איתו באס.אם.אסים נפשיים, שזאת חתיכת טכנולוגיה גבוהה".

על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?

"סמים קלים".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?

"צריך לדבר על זה שאנשים גבוהים הם פריבילגים שאינם מודעים לפריבילגיותם. אני מטר חמישים וחמש ומקנאה בהם קנאה עזה".

על מה יש לך רגשות אשם?

"גם כאן לא חסר. אשם הוא הרגש המכונן ביותר שאני מכירה מילדות. די התרגלתי אליו. אפשר לחיות עם זה, ואפילו לחיות חיים טובים, אבל זה שם תמיד".

מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?

"כל יום שאני מצילה בו כמה שעות של כתיבה מתוך סופת החיים וחובות הפרנסה ושאר גניבות הדעת, זה הישג עצום. השקדנות, עצם מעשה הכתיבה, זה באמת התגמול הכי מספק, אפילו יותר מההישג שבחציית קו הגמר. הצלחה ופרסים זה אחלה, אבל הבונוס הכי גדול זה השיכחה העצמית שמתחייבת מהכתיבה, וזה סם חיים שאני לא יכולה בלעדיו".

מה מפחיד אותך?

"הכל. החיים. המוות. הכל".

מה עושה אותך מאושרת?

"כשחיי היצירה שלי וחיי האהבה שלי מלאים ומספקים. אז גם עור הפנים קורן והכל טוב".

מה הכי חסר לך בחיים?

"זמן. עוד חמש־שש שעות ביממה, ועוד יום מנוחה בסוף השבוע".

מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?

"הנשיות שלי. הבריאות טפו טפו. כל החירויות וההזדמנויות שאני נהנית מהן. 'אנא שמור לי על כל אלה, ועל אהובי נפשי, שמור אלי הטוב'".

איזו תכונה את הכי מעריכה אצל החברים שלך?

"התושייה של חבריי האקטיביסטים, כוח העמידה שלהם במחאה נגד נתניהו וממשלת הזדון שלו. ישראל היא מקום קשוח ותובעני ויש סביבי הרבה חברים שמתמודדים עם קשיי פרנסה ועם תלאות היומיום של עבודה וגידול ילדים, ובכל זאת, בתוך כל המרוץ והסטרס והייאוש, מצליחים להישאר איתנים ויצירתיים ונלהבים. זה ממלא אותי השתאות".

מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?

"אניח לרגע בצד את כל הנבוקובים והתומס־מאנים ואגיד שמוזיקה זה החיים ושמאז הספוטיפיי אני מגלה אוצרות כל הזמן. כל כך הרבה יופי וכישרון, זה אינסופי".

אם לא היית סופרת מה היית עושה?

"הייתה לי חנות פרחים".