חרבות ברזל וסכיני המקלדת: מי יגן על שמם הטוב של המתים והנרצחים ב-7 באוקטובר?

1. העלילה על השוטר: רס"מ אלון ברד נרצח ב־7.10 והופץ כי היה חלק מקנוניה

סיפורו של השוטר רס"מ אלון ברד ז"ל, שנרצח באירועי השבת השחורה ב־7 באוקטובר במסיבה ברעים, מדגים עד כמה מפגרת ישראל בתחום הגנת הפרטיות, במיוחד בנוגע לשמם הטוב של מתים ונרצחים. השבוע חל יום הגנת הפרטיות הבינלאומי וזו הזדמנות לגייס את זכרו של השוטר ברד ואת העוול לשמו הטוב, כדי להציע תיקון שיסייע במאבק במנוולים שחיללו אותו. את התיקון, התפיסתי ואולי החקיקתי, מציע עו"ד ד"ר דן חי.

ותחילה הסיפור. ברד, שוטר אמיץ שסייע בחילוץ וטיפול בנפגעי המסיבה ברעים, נפל קורבן לעלילת דם מרושעת במיוחד. פייק מהליגה של טלי גוטליב, שהפיצה סיפור שלפיו המוסד עלה על שיחה של בן זוגה של שקמה ברסלר עם יחיא סינוואר כמה ימים לפני ההתקפה. ההבדל הוא שברסלר ובן זוגה יכולים להיאבק לטיהור שמם, ואילו מותו של ברד שלל מרעייתו וממשפחתו את הכוח להילחם במפיצי התועבה.

בריאיון שהעניקה אורלי ברד, רעייתו של השוטר, לתוכנית "חשיפה", היא סיפרה כי מספר ימים לאחר שהובא למנוחות, קיבלה מספר פניות ממכרים שסיפרו לה כי ישנם פרסומים משונים, בעיקר ברשת X (לשעבר טוויטר), שלפיהם אלון היה איש שב"כ שבגד במדינתו ושיתף פעולה עם חמאס. עם או בלי קשר, הופצה ברשתות תיאוריית קונספירציה, לפיה מחבלי חמאס נעזרו בכוחות ביטחון ישראליים, שלבשו חולצות בצבע טורקיז. לשמו הטוב של אלון ברד, שלבש באותו בוקר ארור חולצה בצבע טורקיז, לא נותר סיכוי. העלילה הנוראית שטפה והתפשטה לכל עבר.

לימים הכריזה המשטרה על הפוסט הוויראלי פייק ניוז מוחלט, בדיוק כמו שהמוסד, בצעד חריג מצדו, הודיע על הפייק של גוטליב בסיפור של ברסלר. אולם בידי רעייתו של השוטר לא נותרו כלים ממשיים להילחם על שמו הטוב של בעלה המנוח, לא כל שכן לתקן את העוול ההיסטורי והעובדתי שנגרם לו. "זאת", כפי שטוען חי, "כי דיני הגנת הפרטיות בישראל מיושנים ואינם מקנים זכויות לאדם לאחר מותו". לכך כיוונה הקלישאה שהמנוח נרצח פעמיים, ופעמיים לא ניתן להצילו.

2. שמו הטוב של המת: היורשים לא יכולים להגיש תביעת לשון הרע נגד מי שפוגע בנפטר

עו"ד חי, מומחה לפרטיות ולסייבר, קיבל לאחרונה את התואר ד"ר מאוניברסיטת רייכמן. עבודת הדוקטורט שחיבר, "המידע האישי כקניין", מניחה את התשתית לתיקון שיכול לסייע לאורלי ברד. אבל תחילה חשוב להבין למה החוק הנוכחי מוגבל בכוחו לסייע. "ביחס להוצאת לשון הרע על אדם שנפטר", אומר חי, "אין ליורשיו כל יכולת להגיש תביעה נגד הפוגע. הסמכות נתונה רק לידי היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום. ליורשי הנפגע אין בסיס בחוק לתבוע. כך גם ביחס לפגיעה בפרטיות".

חי מוסיף, כי גם חוק הגנת הפרטיות אינו מכיר בזכות לפרטיות של אדם שנפטר: "וכך גם הנכסים הדיגיטליים שלו, כמו חשבון הג'ימייל או החשבונות ברשתות החברתיות, נותרים ללא הסדרה בחוק. המקרה של השוטר מצער במיוחד בהקשר הזה. בעבודת הדוקטורט שלי אני עוסק בזכות שיש לאדם ביחס לדמות שלו. מקום בו האדם הוא 'פרסונה' אשר יש לה ערך, אני מציע כי הערך הזה ימשיך להיות בתוקף, תחת זכות הפרסום, 70 שנה לאחר מותו".

עו"ד דן חי. הפרטיות יכולה להפוך לסוג של קניין שאפשר להוריש | צילום: Suf Cohen

70 שנה הוא המועד שבו פוקעות גם זכויות יוצרים. זהו מרחב ההגנה שחי מותח גם על שמו הטוב של האדם וחילול פרטיותו, במיוחד במקרים שלשם הזה יש "ערך" ציבורי כלשהו, שחשוף להשחרה וטינוף. האם לשמו של השוטר ברד יש את הערך הזה? חי: "אין ספק שמעשה הגבורה של רס"מ אלון ברד יוצר לו מעמד מיוחד בציבור, המקנה לו ממד של דמות בעלת ערך. אם ההצעה שלי היתה מאומצת על ידי המחוקק, רעייתו של רס"מ ברד היתה יכולה להגיש תביעה על הפגיעה בדמותו. היה לה בסיס משפטי ראוי להגן על כבודו לאחר מותו, מקום בו הפגיעה חריפה כל כך, כמו שמתואר בסיפור המזעזע הזה".

3. פרטיות כקניין: הפרט יוכל להחליט על גורל המידע האישי אודותיו אחרי מותו

המשמעות היא שהפרטיות במקרה הזה תהפוך לסוג של קניין ש"הוריש" המנוח לרעייתו ולכן יהיה בכוחה לתבוע את מי שפגע בזכרו. חי, בעבודת הדוקטורט שלו, מסביר את הזכות הזו כהרחבה עקרונית ומושגית של שליטת הפרט על המידע והפרטיות שלו: "על פי ההצעה, הגדרת הפרטיות, בכל הקשור במידע האישי על אדם, היא זכותו של הפרט להחליט ביחס לגורל המידע האישי על אודותיו, מה הוא אותו המידע שביחס אליו הוא מבקש להיעזב במנוחה (הזכות לפרטיות מוגדרת כזכותו של אדם להיעזב לנפשו the right to be left alone - מ"ג), למנוע את הגישה אליו ואיזה נתח מידע ירצה להעביר אל תחת הזכות הקניינית".

חי מצביע על החידוש בגישתו – שכלול יכולתו של הפרט לשלוט על המידע האישי. הוא יחליט מתי ברצונו "להיפרד" מהמידע. למשל, כדי לסחור בו, כדי לאפשר לאחרים את השימוש בו, ומתי המידע הזה יישאר בשליטתו ואז גם יוכל להגן עליו ולמנוע את פרסומו. בחייו, וגם אחרי מותו. "אפשרות כי זכות שהיינו רגילים לייחסה לעולם הפרטיות, תנוע אל עבר העולם הקנייני, תוך שהיא משנה את צורתה ולובשת מעטה אחר, היא חדשה מרעישה של ממש", הוא כותב, "יש שיאהבו אותה יותר – בפרט כאלה שנוטים לליברליזם משפטי – ויש שיאהבו אותה פחות – אלה שתומכים בגישה שמרנית באשר לפרטיות ולקניין, אבל המשמעות שלה היא מרחיקת לכת, בבחינת משנה סדרי עולם בתחום. שינוי כזה יאפשר ליצור בסיס קנייני לאפשרויות עיבוד מידע אישי ללא תלות בשינוי דעתו של הפרט מושא המידע, לאחר שנתן את הסכמתו הראשונה לעיבוד המידע".

4. פרטיות בספורט: עו"ד חי קיבל שיעור בפרטיות בפרשת נערות הליווי בנבחרת

חי החל את דרכו כעיתונאי ספורט ב"ידיעות אחרונות". לכן, טבעי שאת הקריירה המשפטית שלו החל בייצוג ספורטאים, כדורגלנים בעיקר. והנה, הכדורגל זימן לו את ההזדמנות לעבור מעולם הספורט לעולם הפרטיות והסייבר, שבהם שכלל את התמחותו המקצועית והאקדמית. זה קרה בנובמבר 1999 ב"פרשת נערות הליווי" שזכתה אף לערך בוויקיפדיה. שחקני נבחרת ישראל בכדורגל, ערב משחק חשוב במוקדמות היורו נגד דנמרק, חגגו בחדריהם במלון עם נערות ליווי. הארץ רעשה לאחר הפרסום התקשורתי וההתאחדות לכדורגל ביקשה לחקור את הפרשה ולאתר את הזנאים, הקליינטים שהזמינו את נערות הליווי.

חשוב לציין שלא מדובר כאן בעבירה פלילית, אבל עבירות על הקוד האתי, המשמעת והמוסר היו כאן בשפע. החל מהפגיעה במנוחה הנדרשת בלילה שלפני המשחק החשוב, דרך הפגיעה במדינה ששחקני הנבחרת הם "סמלים" שמייצגים אותה, וכלה בעובדה שחלק מהשחקנים היו נשואים, ואז הבגידה היא לא רק במדינה.

היות שכשליש מהשחקנים היו אז לקוחות של עו"ד חי, הוחלט שהוא ייצג את כולם. היה ברור לו שרק משמעת קבוצתית תנצח כאן. המשימה הראשונה היתה למנוע מחוקרי ההתאחדות להפריד בין השחקנים ולשכנע חלק "להלשין" על האחרים. חי אסר עליהם להתראיין, אסר עליהם ללכת לפוליגרף והחיל עליהם זכות שתיקה גורפת, שמנעה לבסוף את איתור הפעילים בסיפור שהתמסמס לבסוף.

נבחרת ישראל הפגינה כאן משמעת טקטית ומשחק קבוצתי יוצאים מהכלל שהובילו לניצחון בניצוחו של המאמן דן חי. לדנמרק, אגב, בניצוחו של המאמן שלמה שרף, הפסדנו 0-5 ביום שלאחר ההילולה שכנראה התישה חלק מהשחקנים.