"יצאתי בשאלה כי אני גיי, וגם כי רציתי להתלבש איך שבא לי"

מעיל יפהפה עשוי עבודת טלאים קפדנית המשלבת בין סוגי צמר משבצות וקטיפה, שמלת כותנה לבנה רקומה ברקמת פרחים שמימית ופריטי עור מרשימים הם חלק מהקולקציה "קומי אורי" שהציג ביום שני בערב בשבוע האופנה קורנית אחד המעצבים המבטיחים והמעניינים כיום — אהרון גניש. לא מכבר זכה בפרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב טקסטיל, אופנה ותכשיטים בקטגוריית מעצב צעיר על קולקציית "לא ילבש" שלו.

עיצוביו של גניש (34) — דתי לשעבר שיצא בשאלה לפני 14 שנה — מספרים את סיפור חיייו, את עולמות ילדותו כחרדי בבני ברק, את הישיבות ומדרשי התורה וחז"ל, והוא מעניק להם פרשנות עכשווית ייחודית. גניש מספר דרך הבגדים גם את סיפורה של אמו, שמתה בילדותו, ומציג אתרסיסי הזיכרון שיש לו ממנה. לאחר מותה גדל עם אביו ותשעה אחים ואחיות שאליהם הוא קשור מאוד.

גניש, המתגורר כיום בחיפה עם בן זוגו, סיים בהצטיינות את לימודיו במחלקה ללימודי אופנה בויצ"ו חיפה ב־2018. קולקציית הגמר שלו, "לא תשתוק", סבבה סביב תקיפות מיניות שחווה בילדותו כחרדי, היא רלבנטית היום כמו אז, ומעוררת הדים ועניין גם חמש שנים אחרי שהציג אותה. גניש מצדו רוצה שיניחו לזה, אבל בה בעת מבין שהקולקציה היא חלק ממנו ולא יוכל להיפרד ממנה. "בפרויקט הגמר צעקתי צעקה, בפעם הראשונה בחיים שלי — צרחתי. זה היה מאוד אינטנסיבי", אומר המעצב שמעיד על עצמו כאדם סגור, מופנם וביישן. "היום אני צועק את הצעקות שלי בשקט".

אהרון גניש | צילום: יובל חן

הוא אולי צועק בשקט, אבל נשמע בבירור, דרך הבדים והעורות, השמלות, החולצות והז'קטים שלו בעלי הדנ"א המובהק. גניש משתמש במרכיבים סמליים וטקסיים מהעולם שהוא בא ממנו — למשל, פרוכת וקיטל — אבל גם בסמלים מעולמות אחרים: יונה עם עלה של זית מיתרגמת אצלו לוורד סרוג בפיו של עורב.

הוא מפרק את המורכבות החברתית הישראלית ומרכיב אותה מחדש לרוח הימים הללו של הפלואידיות המגדרית, בין השאר בבגדי גברים שהופכים לבגדי נשים ולהפך.

בקולקציה החדשה זה נובע גם מהזיכרונות שהוא נושא מאמו שנהפכו לבגדים. "האהבה שלי לבגדים היא מאמא שלי", הוא מודה, "לפעמים האחים שלי קוראים לי בשמה, אסתר גניש. זה ברמה כזאת. בקולקציה צללתי במחשבות לחליפות שלה: ז'קטים גדולים עם טקסטורות של עבודת טלאים ורקמה".

אף שיצר קולקציה על תקיפה מינית בעולם החרדי הוא רוחש אהבה גדולה לעולם שבא ממנו שניכרת גם בעיצוביו. "קשה לי לשמוע אנשים שמדברים רע על חרדים. גדלתי בבני ברק וחייתי עם כולם: חרדים מזרחיים, ליטאים, חסידים וחוזרים בתשובה".

בכל זאת יצאת בשאלה.

"זה היה תהליך לא קל בהתחלה. גדלנו במקום מסוים. לא ידעתי מה זה הומואים. חשבתי שהומו זו קללה. אני מאוד שלם עם הדרך שלי, לא הייתי יכול לעסוק במה שאני עוסק אם הייתי נשאר חרדי. רגע לפני שיצאתי בשאלה כבר עוד שנייה יצאתי לשידוכים. אבא שלי לא באמת יודע עד היום שאני גיי. אני לא מדבר איתו על זה. אבל מפריע לו שחזרתי בשאלה ואני לא דתי. הקשר שלי עם האחיות שלי מדהים. הן מקבלות אותי כמו שאני, הן חלק מההשראה שלי". לדוגמה, הקולקציה החדשה שלו קרויה על שם אחייניתו אורי.

המציאות הפוליטית היום, עם הפיכה משטרית מאיימת, מחלחלת גם לשבוע האופנה בקולקציות שמביעות מחאה ובגדים שצועקים דמוקרטיה ושוויון. גם גניש לא מסתיר את הביקורת שלו. "אני חרד מההפיכה המשפטית. כשיש אנשים קיצוניים בממשלה אני חרד ובוודאי שאני מרגיש מאוים כגבר גיי".

כמעצב אופנה גיי חרדי לשעבר המחאה שלו על המקום שממנו בא ממשיכה להתקיים בבד: על תחושת בית אסורים, על השתקה, על קוד לבוש ספציפי והשתקת האינדיבידואליות שאינה מאפשרת לבחור מה ללבוש. "עד גיל 20 התלבשתי כמו כולם ונראיתי כמו כולם. כשהלכנו ברחוב שלושה חברים לצורך העניין, לקנות משהו בתל אביב, העין הצופה בנו מבחוץ חשבה שכולנו אותו הדבר — אני לא רוצה את זה".

כך, בקולקציה קודמת שלו "לא ילבש" שמתייחסת לאיסור "לא יהיה כלי גבר על אישה. לא ילבש גבר שמלת אישה כי תועבת אלוהיך כל עשה אלה" (דברים, כ"ב, ה'). "יצאתי בשאלה בעיקר בגלל שאני גיי, זה לא התחבר לי במוח. אבל אחת הסיבות קשורה ללבוש", הוא אומר. "רציתי להתלבש איך שבא לי. רציתי ללבוש מכנסיים בצבע ירוק ולא יכולתי. רק שחור־לבן".

בקולקציית "ליל שישי" הוא שילב בובות בדש הבגד, לכל בגד בובה שונה, שמבקשת להתריס על הזהות הקולקטיבית המבטלת את האינדיבידואליות והייחודיות: "פעם הלכתי עם אמא שלי למכירת אופנה לפני חג והיה שם סריג שממש רציתי עם בובה בדש. היא לא הסכימה לקנות לי אותו, כי הוא של בנות, אז תלשתי את הבובה ממנו וכשיצאנו החוצה הראיתי לה. אני זוכר שהיא כעסה, כי זה גזל. היא קנתה את הסריג הקרוע ולא נתנה לי אותו, גם לא את הבובה".

גם בקולקציה "קומי אורי" שילב סוג של בובה סרוגה בצורת פרח סרוג לדש הבגד. הפעם הוא שואל גם באמצעות חולצות ושמלות כותנה צחורות, הפרשנות שלו לקיטל החסידי — אותה גלימה מכותנה של העולם החסידי, שנהוג ללבוש בימי חג ובחתונות — אם אכן אלה חיי אושר או "שמא מעטה מפואר לאדם הנמצא בבית האסורים". גניש מדבר על עצמו, על חושך ועל אור, על חוסר היכולת לבחור. "לקחתי את המשפט הזה באופן אישי כאדם שמצוי במשבר. אני מי שאני בגלל המקום שבאתי ממנו והמקום שאני נמצא בו היום. אני לא יכול להתעלם מהטוב ומהרע ואני אף פעם לא מרגיש שייך עד הסוף, כי יש עולם מושגים שחסר לי. יש דברים שאנשים יכולים לדבר עליהם בחדר ואני לא מבין על מה הם מדברים בכלל, גם היום".