"המחאה מבקשת לשמר את הדמוקרטיה רק בתחומי הקו הירוק"

מראשית הכתיבה שלה, אילנה ברנשטיין ביקשה לתת קול למושתקים, למודרים, למוחלשים. היא ראתה אותם וחרדה לשלומם: ילדים נטושים, אמהות נוטשות, אנשים עם עול פרנסה על כתפיהם, אנשים שנישואיהם מתפרקים, אנשים שחווים אלימות בתוך המשפחה ומחוצה לה. עכשיו המציאות הישראלית רק מעצימה את החרדה הזאת. בשבוע שעבר עמדה ברנשטיין על הבמה ברחבת מוזיאון תל אביב בעצרת המחאה של אנשי התרבות, ודיברה מדם לבה. היא לא היססה לומר שהדמוקרטיה היא עבור כולם, לא רק עבור יהודים.

"דיברתי אחרי דני וייס, מנכ"ל המדיטק, שקרא ליצור מכנה משותף רחב כי לדעתו המחאה לא צריכה להיות פוליטית", היא אומרת, "אבל בעיניי המחאה צריכה להיות פוליטית. מה שהציף את המחאה זה הרפורמה המשפטית, אבל עכשיו עולים הרבה דברים שאנשים החניקו והשתיקו כל השנים, וקיבלו כמובן מאליו מצב שבו אוכלוסייה אחת נהנית מהטבות מסוימות ואוכלוסייה אחרת לא — אני גם לא כל כך מזדהה עם הניכוס המחודש של הדגל".

זו דווקא הברקה: הדגל שייך לכולם, גם למחנה השמאל־מרכז, לא רק לימין.

"אני מכירה את הטיעון. אני אישית לא אוהבת דגלים והמנונים וכל מיני סממנים פטריוטיים, אני לא זקוקה לאופק משותף מהסוג הזה, ובכלל אין לי בעיה לחיות חיים משותפים עם העם שחי פה יחד איתנו, עם הפלסטינים. המצב שישראל הגיעה אליו עכשיו הוא בעיניי תוצאה של הכיבוש המתמשך. המחאה מבקשת לשמר את הדמוקרטיה רק בתחומי הקו הירוק, אבל במרחק 25 ק"מ מפה אין דמוקרטיה ולא הייתה".

המחאה יכולה להצליח דווקא אם יצטרפו אליה עוד קבוצות, לא רק משמאל.

"המחאה היא מחאה טובה, אני רק אומרת מאיזו זווית אני יוצאת אליה. כמה שיותר אנשים עם כמה שיותר סיבות למחות זה יותר טוב. לא יכולנו לקבל קריאת השכמה טובה מזו".

ברנשטיין (66) נולדה בראשון לציון וגדלה בנתניה. אביה עלה לישראל מאלג'יר, אמה הייתה בת למייסדי ראשון לציון. בצעירותה למדה ועסקה באמנות, למדה לתואר ראשון בתולדות האמנות באוניברסיטת ניו יורק, ואת ספרה הראשון "שארה, כסותה, עונתה" פרסמה ב־1991. היא שמרה על נוכחות עקבית בעולם הספרות, פרסמה מאז עוד 12 ספרים, ספרה "מחר ניסע ללונה פארק" זכה בפרס ספיר ל־2019. הרומן האחרון שלה, "חמתו של תמוז", זכה גם לביקורות משבחות.

אבל לפני עשר שנים, ב־2013, פרסמה ברנשטיין רומן דיסטופי מטריד, "העיר המזרחית", שמתאר ישראל עתידית הנשלטת בידי כוחות לאומניים ובעלי הון.

הסמים במדינה נפוצים ומסובסדים כדי לטשטש את האזרחים, והפורנוגרפיה חינם. זה ספר שנולד אחרי כמה רשימות שפרסמה ברנשטיין באתר "העוקץ" על החברה הישראלית, והן הולידו אצלה תחושות ייאוש. עכשיו היא חוזרת לספר המצמרר הזה ומוציאה קטעים מתוכו, כמעט נבואיים.

כך היא כותבת בספר: "לא האל — שבקיומו ממילא איני מכירה — הוריד עלינו את המכות, אלא נבחרי העם, פקידי המשטר שנבחרו באורח דמוקרטי. היו אלה הבחירות הדמוקרטיות כביכול האחרונות במקום הזה והן אירעו לפני 13 שנים... שורה של תקנות וחקיקות שהפרידו בין האוכלוסיות וגזרו עליהן בידוד הייתה הסימן הראשון. מובן שהראשונים שנסגרו בגטאות היו הזרים, שנאת הזר היא ממאפייני החברה שאני חלק ממנה — הפליטים ומהגרי העבודה. כל אותם מאות אלפי בני אדם שאיימו על טוהר העם השליט, הריבון. מהילידים המקוריים של המקום נשללה כבר לפני עשרות שנים הזכות לחופש התנועה, ולא רק חופש תנועה נשלל מהם, גם הזכות להתאגדות, הזכות לחופש ביטוי, למחאה, והנורא מכל, חשבתי, הנורא מכל — נשללה מהם הזכות להתרבות, כלומר הזכות להולדה.

"אנשים, כדרכם של אנשים, לא האמינו בחוקיותן של החקיקות והגישו ערעורים לבתי המשפט, והתפלמסו בתקשורת וחברו זה לזה והקימו תנועות ועמותות וחוגי בית... נשים עוקרו וגברים סורסו, ואמנם אוכלוסיית הילידים המקורית הלכה והתמעטה, אך כל זה לא נגע לנו. הרגשנו חסינים בפני החוק. נפרדים מהאוכלוסייה הילידית. בעלי הבית. אסונם, כך חשבנו, לעולם לא יהיה אסוננו".

מפחיד. ברנשטיין לא רואה בעצמה אקטיביסטית. "אני לא מסתובבת בשטח, אבל בשבילי כתיבה היא סוג של התנגדות, גם מגדרית וכמובן פוליטית. אני רואה בכתיבה מעשה פוליטי. הנושאים שאני עוסקת בהם מראשית הדרך הם פוליטיים, אבל במובן החברתי יותר. בספר האחרון שלי יש ניסיון להקביל בין האונס שעוברת הדמות הראשית לבין האונס של האדמה, הגזל והדיכוי במסגרת הכיבוש".

לדברי ברנשטיין, מאז השתתפה בעצרת האמנים בשבוע שעבר "פונים אליי הרבה אנשים, משבחים ואומרים לי שאני אמיצה וכל הכבוד. כדי להיות סופרת, כדי לכתוב, נדרש אומץ בכל מקרה. אבל בהקשר הזה, יותר משהדבר מעיד עליי הוא מעיד על הפונים אליי, שלמרות הכל מפחדים ומצנזרים את עצמם. דווקא הרמת הראש השמאלני היא מה שנדרש עכשיו, יותר מתמיד. להיות שמאלנית זה גאווה, זה משהו שהייתי רוצה לדבר עליו כבר בגן חובה".

עד כמה לדעתך הכתיבה משפיעה על מישהו, על משהו?

"אני מנהלת עם עצמי דיאלוג הרבה שנים בין האסתטי והפואטי לבין התכנים שאני כותבת עליהם. ההתנגדות אצלי היא יותר בשפה ובלשון מאשר בתכנים. יש לי ספרים עם נושאים שבאו לערער על המבט ההגמוני ולהפנות את תשומת הלב לקולות מושתקים, למשל ב'מחר ניסע ללונה פארק'. אבל מהספר הראשון שלי על אם שנוטשת ילדיה ועד 'חמתו של תמוז' שמדבר על אונס מנקודת המבט של הנאנסת, זה מה שאני עושה. בשנות ה־90 להשמיע כאן קול נשי בספרות — כבר בזה היה התנגדות. וזה בדיוק מה שעושה היום תנועת מי־טו, שנותנת אפשרות לנשים לספר את הסיפורים שלהן ובעצם הכתיבה של הסיפור הן מביעות התנגדות. תמיד יש דרישה מנשים להיות חזקות, במי־טו הקורבנות הן אלה שכותבות וזה נותן להן כוח עצום".

זכית בפרס ספיר, שהוא הפרס הכי ממסדי שיש, אבל נראה שזה לא הפך אותך ליותר ממסדית.

"זה נכון. כנראה אני לא יכולה לעקור את זה מעצמי. אני מזדהה עם המיעוט המושתק, זה משהו פנימי בנפש שמוביל לשם כל הזמן".

על מה את כותבת עכשיו?

"קשה לכתוב עכשיו כשהתותחים רועמים. לא שאני חסידה של המוזות, הכתיבה שלי היא עבודה קשה. אבל כרגע אני מלמדת כתיבה בשלוש מסגרות ועסוקה בקריאת טקסטים של סטודנטים, אבל כן כתבתי כמה סיפורים קצרים, והם פוליטיים: סיפור אחד מתרחש בשנות ה־80 ומספר על המחתרת היהודית, סיפור אחר מתרחש בגן ילדים שבו האלימות קיימת מגיל מאוד צעיר. ועוד סיפור על אישה פלסטינית שנורית למוות בקמפוס של האוניברסיטה העברית. כרגע, בתוך היער, קשה לראות את העצים".

עכשיו עם מחאת הסופרים, את מרגישה אחווה של בעלי מקצוע? כאילו קצת נוסדה מחדש גילדה מקצועית?

"אני לא מרגישה שייכת לכלום בהוויה שלי, זאת בעיה. כמובן שאני נמצאת בכמה קבוצות ווטסאפ, ויש שם פעילות נהדרת, קורים הרבה דברים יפים, אני אולי קצת מחמיצה אבל אני די לבד בהוויה שלי. לא יודעת אפילו אם זה בר תיקון. אבל אני במיטבי כשאני בבית מול הטקסט, זה המקום שאני מרגישה בו שייכת".