מייסד קפה "טלק": "לבתי קפה יש כוח: חברתי, שכונתי, קהילתי"

הריח בחלל חדר הקלייה הקטן גולש אל המרפסת שמול הים ומסחרר את החושים. מבית הקפה הצמוד עולים קולות צחוק, שיחה, חיים. בית קפה אמיתי, קצת כמו פעם. מקום להיות בו. בית. בחדר הקטן, מכונת הקלייה מסתובבת בקצב איטי אבל בטוח. הפולים הירוקים הופכים לחומים, מי יותר ומי פחות, בהתאם לחוזק ולטעם המבוקשים. שמונה סוגי פולים, כולם מזן הערביקה, שמגיעים ממחוזות כמו סארדו בברזיל (טעם אגוזי), טרזו בקוסטה ריקה (קרמל) ואתיופיה (שוקולדי או פירותי, תלוי במחוז).

טל פרידמן (39) קולה את הפולים. זה לא הטל פרידמן ההוא, הקומדיאנט, זה טל פרידמן אחר. קצת פחות מצחיק אולי, לא פחות נחמד. אחרי שנים בודדות בתחום הקפה, פרידמן הוא סוג של מיני־אימפריה חיפאית, עם קפה בשוק תלפיות (סירקין 21), מעדנייה צמודה (mile mala) וסניף חדש של הקפה במוזיאון טיקוטין שעל הכרמל.

הקפה שלו "טלק" (Talek) קרוי על שמו: "זה הכינוי שלי מילדות. אמא שלי היתה קוראת לי טלינקה". הוא פועל רק ארבע השנים אך נחשב ובצדק לאחד הטובים בארץ, כזה שגם תל אביבים עולים אליו לרגל. זה קפה נפלא ממש. עשיר, עמוק, חמוץ (אם רוצים חמוץ), ובעיקר מאוד־מאוד טעים. לפרידמן חשוב שהקפה "יהדהד ללקוחות את הטעם של הקפה השחור שהם גדלו עליו", כמו שהוא מגדיר זאת. לכן אולי האווירה אצלו היא ההפך הגמור ממקדשי הקפה המפונפנים של תל אביב. אווירה משוחררת, נעימה, קוסמופוליטית אם תרצו, ובעיקר מאוד לא פלצנית.

עד גיל 35 פרידמן היה בכלל מורה. לא סתם מורה. אידאליסט. "רציתי להיות מורה מאז ומעולם. אחרי הצבא למדתי הוראה והייתי מורה שמונה שנים. עבדתי בבית ספר אנתרופוסופי בטבעון, ואז עברתי לבית ספר בחיפה. המעבר הזה שינה הכל. התפקיד היה רווי במתחים, נתקלתי באלימות. חטפתי מכות על בסיס יום־יומי מילדים בני שמונה. חשוב להגיד שהיתה גם המון אהבה. ילדים מהממים, כל אחד עם המורכבות וסיפור החיים שלו. אבל בסוף זו היתה חוויה אלימה, וזה שבר אותי. עזבתי. המערכת הכריעה אותי".

בעצם החלטת להמיר משהו קדוש, כמו שאתה בעצמך קורא לו, בקפה?

"במציאות הישראלית, לפחות במערכת החינוך הקונבנציונלית, חינוך פחות חשוב מקפה. המערכת לא מכבדת את המעמד הקדוש והכל כך עוצמתי שיש למורה, או לפחות צריך להיות לו. חוץ מזה אני מסתכל על קפה לא רק דרך העיניים הקולינריות או הפודיות, שמתעסקות בקפה עצמו ואיכויותיו, אלא קודם כל כאמצעי למפגש של בני אדם. התפקיד ההיסטורי של בתי קפה הוא יצירה, מהפכות, חופש".

זאת אומרת שאתה מקדש את מה שפעם היה ברור מאליו. קודם כל בית ורק אחר כך קפה?

"כן, אבל בלי לזלזל בקפה עצמו. אתה צריך שיהיה לך כבוד לאנשים שלך — הלקוחות, העובדים, הספקים. להתייחס אליהם כבני אדם לא כארנק מהלך. אבל גם לתת כבוד לעשייה עצמה. כלומר, אנחנו גם מייצרים קפה. קולים אותו כאן. בתוך הצמח הקטן הזה מקופל קסם שלא קשור אליי בכלל".

אחרי שהתמחה ב"קפה אנין" בקריית טבעון החליט להביא את הבשורה לשכונת הדר בחיפה. "ראיתי את המקום והקהילה שנוצרת בו והתאהבתי בזה. הבנתי איזה כוח יש לזה על החברה, על השכונה, ועל הקהילה"

הוא גייס חסכונות. "זה עלה 200 אלף שקל בערך. השגתי את הסכום מההורים שלי ומההורים של רינת זוגתי ועוד חסכונות. משכנתי לעצמי את החיים לטובת העניין". את הקלייה למד מהאינטרנט ומספרות מקצועית. "תודה לאל שיש מגזר ערבי בארץ. ממנו אני קונה את הקפה שלי. בלעדיו אין סחר קפה בישראל".

הוא נותן לי לטעום את שלוש תערובות הבית, כולן מזן הערביקה המיוחס, שיש לו עומק ועושר טעמים ומעט יחסית מרירות וקפאין. מרתק לראות עד כמה כוס אספרסו אחת יכולה להיות שונה מהשנייה, לפחות כשאתה טועם אותן ביחד. "חשוב שהקפה יהיה טעים לפני ואחרי הכל. אין לי עניין בקפה שהוא רק מעניין. אני גם מנסה להתחבר לטעם המקומי, זה שגדל על קפה 'נחלה' שחור ולא על זני קפה אקזוטיים. ליבי קסל, יוצרת דוקמנטרית חיפאית, אמרה לי פעם: 'בארץ כמו שלנו, יש משהו קצת לא מוסרי בהתפלפלויות ודקדקנות במוצר צריכה בסיסי ועממי כמו קפה'. אני מאוד מתחבר לזה וחושב שקפה טוב הוא זכות לכולם, מעני עד עשיר ובלי הבדלי דת, גזע, מגדר או כל הגדרה אחרת".

היום אתה חי טוב?

"כן. יש חובות עדיין למספיק שנים, אבל אני לא מתלונן”.

כמה אנשים ביום שותים אצלך?

"400. בימי שישי כפול".

איך אתה מצליח לעשות 800 כוסות קפה בשמונה שעות?

"יש לי בריסטות מטורפים", הוא צוחק.

והבריסטות, מכיני הקפה שלו, כמו גם המנהלים שלו, והקהל, הם אולי כל הסיפור. זה שמוכיח עד כמה הוא צודק והמקום שלו הוא קודם כל בית ורק אחר כך קפה. צעירים ומבוגרים, עניים ואמידים, חיפאים (הרוב) אבל גם תל אביבים, יהודים וערבים. גם הצוות וגם הקהל. אתה שומע כאן המון ערבית, ורוסית, ואנגלית, וספרדית ומה לא. ורואה לא רק אחוות עמים אמיתית, סליחה מראש על הנאיביות, אלא גם סיכוי, אולי, לעתיד טוב יותר, במיוחד בימים כאלה. כולם יחד על המרפסת מול המפרץ והים. "מחיפה יצמח השלום", אומר פרידמן ולי לא נותר אלא לקוות שהוא צודק.