זמר המחאה הוותיק זאב טנא: "אמרתי לגרוסמן: 'אתה זמר רוקנרול'"

תקווה היא מוצר שקצת חסר היום, דווקא בשעה שהוא כל כך חיוני. לפני שמונה שנים הקליט המוזיקאי זאב טנא — זמר מחאה משובח ועתיר זכויות — שיר שקרא לו "התקווה 2.0". עם בית כמו "אוד מוצל מאש / שוכב ומתקדש על קו המים / פניו אל היקום / יפול או שיקום / על הרגליים / אוחז עוד בתקווה / רק שלא תגווע לו / בידיים", כך זעק טנא.

לפני כשבועיים קרא טנא מאמר שפרסם הסופר דויד גרוסמן מעל דפי "הארץ". משהו בטקסט הזה הזמין חיבור מוזיקלי. טנא התקשר לגרוסמן, הציע לו להקליט את השיר "תקווה 2.0" ביחד ומחדש, עם שורות שכתב גרוסמן במאמר. ביום ראשון השבוע זה קרה, באולפן תל־אביבי אחוז התרגשות.

"הכתיבה של גרוסמן מאז ומתמיד עושה לי את זה", אומר טנא, "לפני כמה חודשים הייתי במופע 'אנאפאזה' של בת־שבע, שולב שם דיבור שלו במופע, זה היה מרגש. ופתאום התחבר לי הקול שלו לשיר שלי. התקשרתי ואמרתי לו, 'בנאדם, אתה זמר רוקנרול'. הוא סיפר לי שבכל פעם שהוא כותב ספר הוא אכן עומד בסלון וקורא אותו בקול רם. הוא מאוד אהב את השיר והפנה אותי לקטע במאמרוהחלטנו להקליט אותו קורא בקולו. נורא פחדתי שיתחרט, אבל בסוף, ביום ראשון נסענו אליו אשתי ואני למבשרת, אספנו אותו באוטו והבאתי אותו משם לאולפן. איך שהוא נכנס לאוטו הרגשתי כמו צייד שתפס ציפור נדירה, נעלתי את הדלתות שלא יברח".

הרגעים באולפן היו מרגשים. חיכו שם גם צלם וידיאו וצלם סטילס שמתעדים את המחאה זו לא הפעם הראשונה שגרוסמן — שניחן בחושי מוזיקה וקצב טובים, עם ניסיון אודיופוני עשיר — נוגע במוזיקה. הוא אחראי על המילים של "שירת הסטיקר" של הדג נחש, ושירים שלו הולחנו בידי יוני רכטר ומוזיקאים נוספים, ולא פעם הוא עמד איתם על במה אחת והקריא לצידם.

"דויד שיתף פעולה והקלטנו", מספר טנא, "כששמענו את השיר המוגמר חטפנו צמרמורת מטורפת. באופן מפתיע אפילו דויד עצמו התחיל להתעניין מתי ואיפה זה יושמע. כי עכשיו העם הזה צריך חמצן, אין לו אף איש רוח בסביבה שירים אותו. צריך דמות גדולה כמו גרוסמן שתגיד לאנשים 'אתם עושים את הדבר הנכון, אתם מסתובבים עם הדגל כל יום ב־40 מעלות חום, הולכים והולכים, ואתם צודקים'".

לטנא היתה תחושת דחיפות בלפרסם את השיר, "זה צריך להיות כאן ועכשיו", הוא אומר.

"אוד מוצל מאש" אלה מילים טעונות משמעות גם לאור הביוגרפיה האישית שלך, בן למשפחה של שורדי שואה.

"כשכתבתי את זה הייתי בטוח שכל אחד יודע מה זה, אבל החבר'ה הצעירים לא מכירים את הביטוי בכלל, וגם יש מבוגרים שלא מכירים. הבנתי שאני חייב לעשות עם זה משהו. שלחו לי את זה מלמעלה לפני עשר שנים כמו איזו בשורה ואני מתאבד על השיר הזה. עכשיו הוא יציל אותנו".

והנה המילים שקורא דויד גרוסמן לאורך השיר: "כמו הולך על חבל שפתאום התחיל להביט אל נעליו ואז אל התהום, אנחנו נעשים מודעים הרבה יותר לתחושת השבריריות של קיומנו, לתחושת הקרקע שנשמטת מתחת לרגליים. פתאום שום דבר אינו מובן מאליו. לא בלכידות ולא באחדות, לא אנשים אחים אנחנו, לא רעות, ההתנדבות, הערבות ההדדית... לא ולא ולא... האיכות הישראלית הנמרצת, האנרגטית, הפכה להיפוכה. לתשליל המציאות שרצתה ליצור. המדינה היחידה במינה שנוצרה כאן, כמעט יש מאין, מתרוקנת ממרכיבים יסודיים של אופיה ויחודה, של חד פעמיותה האם יש דרך חזרה מהמקום שאליו הגענו? למי שנואש צריך להזכיר שוב ושוב, תנועת המחאה היא התקווה. היא תנועה חופשית בתוך הקיבעון, היא הפעולה היצירתית, הערבות ההדדית, ההתנדבות, האומץ, היא רוחה ונשמת אפה של הדמוקרטיה, היא הסיכוי שלנו ושל ילדינו לחיות כאן חיים של חירות. אותה צריך לחזק ולדבוק בה. לשקם את ישראל משברה וגם משיברון ליבה. להקים אותה מחדש".