מבחן ביטון: מה באמת מסתתר מאחורי הדרישה לשופט מזרחי בעליון

1. גיל או תרגיל

השופטים מנעו את מינוי יפעת ביטון לעליון בטענה לגיל צעיר

רפורמת ההפיכה המשפטית־משטרית חותרת לחיסול בית המשפט העליון במתכונתו הנוכחית. כתב האישום מבוסס על שקרים רבים כמו השופטים שממנים את עצמם, הדיקטטורה של בג"ץ ועוד. אבל שני "סעיפי אישום" ראויים לדיון. הראשון נוגע ללגיטימציה של האקטיביזם השיפוטי, במיוחד בהחלת זכויות אדם בהיות המשפט הבלם היחיד לכוחו המוחלט של השלטון בדמוקרטיה הישראלית. הסעיף השני הוא תת־הייצוג המזרחי בהרכבו של בית המשפט העליון לדורותיו.

פרופ' יפעת ביטון הייתה מועמדת פעמיים בתקופת שרי המשפטים איילת שקד וגדעון סער והנשיאות מרים נאור ואסתר חיות. יש לה רזומה אקדמי מרשים מהרווארד וייל, והיא כועסת, ובצדק, על שמושיבים אותה על הכס המזרחי ולא על כס הכישורים. הפוליטיקאים ועורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים תמכו במינויה, אבל לא נלחמו עליה מספיק מול השופטים שמנעו אותו. כמובן לא מפני שהיא מזרחית. אמרו לה שהיא צעירה מדי ושתמתין בסבלנות לתורה. זה היה כשהייתה בת 46. הגיל לא מנע מינויים ראויים ובגילים דומים של פרופ' דפנה ברק־ארז בגיל 47 או השופט פרופ' עפר גרוסקופף בגיל 49. אצלם הגיל לא היה מכשול, וגם לא העובדה ששיטת הסניוריטי תניח אותם בבוא היום על כס הנשיא. קשה להשתחרר מכך שהשיקולים האלה טרפדו את מינוייה של ביטון.

ייתכן שהמינוי שלה היה מונע במקצת את מחול השדים העדתי שמתנהל היום. ייתכן שבמקומה נקבל בעליון ביטון אחר (אין קשר משפחתי): ד"ר רפי ביטון, פרשן ויועץ אקדמי לשר המשפטים יריב לוין ולערוץ 14.

מדוע אנחנו רוצים שופטים מזרחים בעליון? מכיוון שהפער העדתי והיעדר השוויון הכלכלי עדיין בועטים במרחב הישראלי, חשוב שהקול הזה יישמע כפי השמיע אותו השופט אדמונד לוי, שפסל את החוק שהקטין את קצבאות הביטוח הלאומי. לוי פירט בפסק דינו את אקסל ההוצאות וההכנסות של אישה קשת היום שהקיצוץ הוריד אותה באבחה כואבת אחת אל מתחת לקו העוני שבו מתלבטים מה לקנות אוכל או תרופות. זו בדיוק התרומה והציפייה משופט שמשקף ציבור "שקוף" - לא רק לשופטים אלא גם לפוליטיקאים. ואם הפוליטיקאים מבקשים להכחיד את האקטיביזם בעליון ולהרבות בו מזרחים - אין כמעט בנמצא פסק דין יותר אקטיביסטי מדעת המיעוט של השופט המזרחי אדמונד לוי בפרשת הקצבאות.

2. מיהו מזרחי

לא כל מי שנושא שורש מזרחי מייצג את מצוקת המוצא

מתברר שגם ההגדרה מיהו מזרחי לא בהכרח מקובלת. השופט אליהו מצא נחשב מזרחי, אף שנולד בתל אביב לאם שהיא דור שמיני בארץ ואב יליד ירושלים. השופט המזרחי הראשון אליהו מני נמנה עם האליטה הספרדית הארץ־ישראלית, והוא למד משפטים באנגליה. מזרחים אמיתיים שהביוגרפיה שלהם מייצגת את מצוקות הפער העדתי הם אדמונד לוי, שנולד בעיראק; יוסף אלרון (אלפריח), שנולד במעברת מחנה דוד בחיפה, והוא הצעיר מבין תשעת ילדיהם של צדיקה ועובדיה שעלו לישראל מעיראק; וגם מני מזוז, שכמו אלרון, גדל גם הוא לצד שמונה אחים ואחיות. מזוז נולד באי ג'רבה בתוניסיה ועלה עם משפחתו לנתיבות. המסקנה היא שלא כל מי שנושא בתרמילו שורש מזרחי כלשהוא הוא בהכרח "מזרחי", לא לפי ההגדרה הסוציולוגית (הגירה ממדינות ערב או ילד להורים שהיגרו משם לפריפריה הישראלית), ולא לפי התכלית האמיתית של המינוי לבטא את מצוקות אוכלוסיית המוצא.

אחד החששות של שופטי העליון ממינוי שופטים ממוצא מזרחי הוא הזיהוי האפשרי בין מזרחי לבין מסורתי ושמרני, כלומר ששופטים מזרחים יפסקו כמו שופטים דתיים בשאלות דת־מדינה או כמו שופטים שמרנים שיבלמו פסיקות ליברליות שמרחיבות זכויות אדם. למשל השופט יעקב קדמי שבדעת מיעוט בפסק דין דנילוביץ סירב להכיר בזוגיות הלהט"בית, ואף גייס את התנ"ך כדי להוקיעה. משחר האנושות, כתב קדמי, זוג זה "חבירה של שני פרטים משני המינים. כך אצלנו וכך בכל מקום בעולם, וספר הספרים מספק לכך הוכחה חותכת: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אתם".

קשה מאוד להכליל את השופטים ממוצא מזרחי. באופן די מוזר רבים מהם נודעו במומחיותם דווקא בתחום המשפט הפלילי – מצא, קדמי, לוי, אלרון. חלקם רשמו פסקי דין אקטיביסטים מובהקים. בינואר 2003 הורה השופט מצא למדינה להקים גשרון מעל נחל שחצייתו סיכנה את חיי הילדים של תושבי כפר בדואי בדרכם לבית הספר. המדינה התנגדה מאחר שאין תוכנית מתאר מקומית, כלומר החוק אינו מאפשר זאת. מצא הורה למדינה לפעול בניגוד לחוק ולהקים את הגשרון.

3. כמו צמח בר

אדמונד לוי נחשב לאקטיביסט עצמאי וייחודי. לא צייתן או שמרן

השופט אדמונד לוי נחשב לאקטיביסט מסוג עצמאי וייחודי. אם הדרישה הנוכחית של השלטון היא למנות שופטים שהם גם צייתנים לשלטון גם שמרנים וגם מזרחים - לוי הוא ממש לא המודל. בדעת מיעוט נגד הסדר הטיעון שנערך עם הנשיא משה קצב תקף לוי בחריפות את שרי המשפטים דניאל פרידמן וחיים רמון, את היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, את התקשורת ואת ההדלפות לתקשורת. בדרך הפליג לגינוי השחיתות השלטונית בדברי הנביא ישעיהו: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה... שָׂרַיךְִ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים".

לאחר דעת היחיד בעניין הקצבאות הוסיף לוי דעת יחיד ששללה את הלגיטימיות של חוק ההתנתקות וההתנתקות. "לידתם בחטא, באשר זו הייתה מלווה בפגיעה בערכיה של מדינת ישראל ובעיוות רצונו של הבוחר", כתב, "מצווה כל אחד מאיתנו לראות את עצמו כאילו על צווארו שלו הונפה חרב הפינוי".

לוי, במובנים רבים, היה השופט המזרחי הקלסי. לא רק בפסיקות חברתיות, אלא גם בהתנהלותו המתריסה נגד ה"הגמוניה הלבנה" בעליון. הוא התנהל כזר במסדרונותיו, הוא סירב שייפרדו ממנו בטקס הפרידה המקובל, המסורתי והשמנוני. "אני אהיה לצל חולף בשדותיכם לסוד נסתר. היו שלום, אני חייתי ביניכם כמו צמח בר", כתבה רחל שפירא את המילים שאפשר בהחלט להחיל גם עליו.

4. התקרה נפרצה

בתחילה היה כסא למזרחי, לאישה, לדתי, ובהדרגה התעצם הגיוון

"אין ספק", כתב פרופ' גד ברזילי, "שהאליטה המשפטית בישראל, ובפרט זו השיפוטית, התבססה במקורה על יוצאי ארצות אשכנז ונפקד ממנה מקומם של המזרחים. עובדה זו שיקפה את מנגנוני הכוח הפוליטיים והחברתיים של היישוב היהודי ומדינת ישראל, אשר התבססו – במיוחד בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים – על מפלגות וקבוצות כוח אשכנזיות, רובן ממדינות מרכז אירופה ומזרחה". בתחילה נדחקו המזרחים כחלק ממציאות כוללת של הבניית מוקדי הכוח החברתיים. בהמשך התחדדה ההדרה הזו לכיסא הספרדי הבודד, שגם עליו היה צריך בן־גוריון להילחם מול סרבנות השופטים באותה התקופה. פרופ' ניר קידר, שחקר את מינוי הספרדי הראשון, כתב: "בן־גוריון רצה במינוי זה מתוך ההכרה בערכי השיתוף ומיזוג הגלויות ובצורך ליצור 'הרגשה של עם'. יהירותם המקצועית של שר המשפטים ושופטי העליון הרגיזה את בן־גוריון, שסבר כי הם לא הרגישו את רגשות הקיפוח והאפליה המציקים לחלקים שונים של האוכלוסייה הישראלית".

בתחילה היה כסא בעליון למזרחי, לאישה, לדתי ובהמשך גם לערבי. בהדרגה נפרצו תקרות הזכוכית של הכיסא הבודד (חוץ מלערבי). שרי המשפטים דניאל פרידמן, איילת שקד וגדעון סער ביחד עם תיקון סער, שאילץ את השופטים והפוליטיקאים להידברות והסכמה, הניבו את הגיוון שמיוצג בעשרת המינויים האחרונים: מזרחים (יוסף אלרון וגילה כנפי־שטייניץ); מתנחל-דתי (דוד מינץ); "רוסי" (אלכס שטיין); ערבי מוסלמי (חאלד כבוב שהחליף את הערבי־נוצרי ג'ורג' קרא); אישה חצי מזרחית (רות רונן); אישה דתייה חצי מזרחית (יעל וילנר); אשכנזי פרופסור (עפר גרוסקופף);עורך דין מהשוק הפרטי (יחיאל כשר). ברשימה הזו יש שמרנים וליברלים, אשכנזים ומזרחים, דתיים וחילוניים, גברים ונשים, עולה מרוסיה, ערבי ועו"ד מהשוק הפרטי. נדמה שאין אלגוריתם שהיה בונה תמהיל מגוון ומשקף יותר, לידיעת כל המתכתשים על שינוי הרכב ושיטת הוועדה לבחירת שופטים.