"דקה אחרי שפרצה המלחמה, הרמטכ"ל הקים ועדה ללא אף אשה"

לחברת הכנסת מירב כהן (יש עתיד) כואב הצוואר. בימים של עומס יתר, הוא הראשון לשלם את המחיר. ובתקופה האחרונה אלו לא ימים אלא חודשים, כפי שמעיד קלסר פניות הציבור האפור שהולך איתה לכל מקום, מתפקע מטבלאות שכל משבצת בהן היא עולם ומלואו. פה קשיש שחברת טלמרקטינג עקצה בעשרות אלפי שקלים, שם גרושה שכבר חודשים לא מקבלת מזונות כי ההוצאה לפועל הפסיקה לאכוף צווים מאז המלחמה. הפניות הפתוחות, שכהן נלחמת עבורן מהאופוזיציה מול משרדי הממשלה וגופים ציבוריים, מסומנות בלבן, והסגורות, המספקות מביניהן, מסומנות באפור.

לכל כתבות המגזין לחצו כאן

"חקיקה זו עשייה מתחום המאקרו. את משנה דברים, אבל לכי תדעי אם זה ייאכף", היא אומרת. "לעומת זאת, לפתור בעיה לאדם שפנה אלייך, ולהחזיר לו 200 אלף שקל שמישהו גנב לו, זה רגע של אושר. אנשים גם לא מאמינים שאת לא רוצה מהם כלום בתמורה, זו תחושה מופלאה". אבל התחושה הזו נדירה בימים אלה, כי כשמספר חמש ברשימת יש עתיד מתבוננת סביבה, מעט מאוד דברים שאינם פנייה מסומנת באפור מסבים לה קורת רוח.

"אנחנו חיים במדינת ואטורי", היא מרפררת לח"כ מהליכוד וסגן יו"ר הכנסת ניסים ואטורי, שמנפק אמירות שערורייתיות ("צריך לשרוף את עזה" היא רק אחת מהן) בקצב שבו הקלסר שלה מתמלא. "אנחנו צריכים לשים סוף לפליטות הפה האלה, שכולנו משלמים עליהן מחיר. אנחנו במלחמה, האזרחים רוצים להרגיש שאנשים אחראיים, מנוסים, עם כובד ראש מנהלים את האירוע. החיים של הילדים שלנו בידיים שלהם. אין לי שום דבר נגד ואטורי ברמה האישית, הוא איש נחמד, זה פשוט שם קוד להתנהלות ואמירות חסרות אחריות".

"23 שנה בפנסיה זה מטורף"

בספטמבר תציין כהן 20 שנה ליום שבו דרכה לראשונה בכנסת כחלק מתפקיד ציבורי, כדוברת לעניינים כלכליים־חברתיים של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. היא נולדה במבשרת ציון, בת זקונים לסעדיה וסולנג' שעלו ארצה ממרוקו, וגדלה בירושלים, שבה היא מתגוררת עד היום עם בן זוגה, סגן ראש המועצה הלאומית לכלכלה, יובל אדמון, ושלושת ילדיהם.

את תחילת דרכה הפוליטית עשתה, כמו פוליטיקאים רבים אחרים, בתקשורת. כנערה פרסמה כתבות במקומונים בירושלים וסללה את דרכה לשירות בגל"צ, ולאחר השחרור שימשה כתבת כלכלה באתר Ynet. היא בוגרת תואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים ותואר שני במינהל עסקים ותכנון עירוני, שניהם מהאוניברסיטה העברית. ב־2008 היתה ממייסדי התנועה הפוליטית התעוררות בירושלים, ובמסגרתה נבחרה ב־2011 לכהן במועצת העיר ירושלים.

ב־2013 התמודדה בבחירות לכנסת ה־19 במסגרת התנועה של ציפי לבני, אך שיבוצה במקום התשיעי (הסיעה זכתה בשישה מנדטים) הותיר אותה מחוץ לכנסת. ב־2019 התמודדה במסגרת כחול לבן של בני גנץ, ונבחרה לראשונה לכנסת. בינואר 2021 עברה לרשימת יש עתיד, ומאז כיהנה שתי קדנציות כשרה לשוויון חברתי, שבהן התבלטה בעשייה שלה למען נשים, ערבים וקשישים — אולי הציבור הקרוב ביותר ללבה.

את עולמה קנתה בזכות הפעילות חסרת הפשרות שלה למיגור עוקץ קשישים בידי חברות הטלמרקטינג, שמשווקות להם מוצרים מיותרים במחירים מופקעים או גבו מהם תשלומים מופלגים בניגוד לחוק. באוקטובר 2020 אישרה הממשלה את הצעתה, שלפיה לפחות כ־50% מהמשרות בסגל הבכיר של שירות המדינה יאוישו בידי נשים.

"בנושאים הכלכליים והחברתיים, אם אנחנו רוצים באמת להיות חברת מופת שנותנת שירותים טובים לכולם, אנחנו צריכים כלכלה חזקה", היא אומרת. "אם שני בני הזוג עובדים, הסיכוי לעוני נמוך", ומסבירה כי הם ישלמו יותר מיסים ויהיו פחות תלויים בקצבאות. את עיקר הפוטנציאל היא רואה בתעסוקת מבוגרים: "אנחנו שולחים אותם היום הביתה בגיל 62, הכי צעירים וחכמים ופנויים שיש. לנשים היום יש 23 שנה בפנסיה. זה מטורף".

אתגר גדול יותר היא רואה בציבור החרדי. "הנשים החרדיות עובדות מדהים, אבל הגברים החרדים פחות, סדר גודל של 50%, וזו בעיה. נצטרך להתעסק גם עם הציבור הערבי, שבו הנשים עדיין לא עובדות מספיק, חרף מגמת שיפור, וגברים ערבים שרבים מהם בלי השכלה ועובדים בשכר נמוך".

"נדרשת עוד נקודת ראות"

בתחילת החודש שעבר שיגרה כהן מכתב לרמטכ"ל, שבו המליצה שיוסיף נשים לצוות התחקור של 7 באוקטובר וכתבה בו בין היתר כי "לאחר אירועי שבעה באוקטובר התברר ביתר שאת שנקודת ראות שונה וצורת חשיבה שונה קריטיות לכל מערכת גדולה, ובפרט לצה"ל ומערכת הביטחון כולה. סיפורי התצפיתניות בעוטף עזה, כדוגמה, מבהירים היטב את הערך של הקשבה לזווית אחרת".

מה גרם לך לשלוח את המכתב?

"מה שהתחדד במלחמה זה שכשאין איזון מגדרי ההחלטות לא טובות. מעבר לכך שנשים הן 51% מהאוכלוסייה, בהיעדר נשים חסרה פרספקטיבה. יש עיוורון. מה שמבאס אותי זה שאני מרגישה שגם לא למדנו את הלקח מהתצפיתניות, כי דקה אחרי שהסיפור הזה קרה, הרמטכ"ל הקים ועדה בלי אף אישה. לפני כן היה את כל נושא ההפיכה, שם ראינו כמה מהר הדברים מידרדרים. היה איזה סעיף בהסכם הקואליציוני, הדרה מהמרחב הציבורי, ובום, אוטובוסים, מטוס, מעיינות, שלטים שנקרעים. ונכון שתמיד היו דברים כאלה. אני ירושלמית, אני רגילה שמקשקשים על פנים של נשים בשלטים, אבל זה אף פעם לא היה ברמה הזו. וראינו שלאנשים זה דווקא מאוד מפריע, שזה ממש לא מייצג את רוב הציבור".

ההפיכה המשטרית מתה בעיניך?

"אני חושבת שהיא מורדמת ומונשמת, ואנחנו נכריע מה יהיה עתידה. היה פה ניסיון לשנות את כללי המשחק דרמטית ללא הסכמה רחבה, ממש פוגרום משטרי, אבל מנגד, אני גם לא חושבת שצריך להתעלם מהצורך בתיקון והסדרה. אני חושבת שהאויבים שלנו הסתכלו על מה שקרה לנו, ראו שאנחנו בריב פנימי חזק ביותר, חשבו שאנחנו על סף תהום ואמרו 'בואו ניתן להם דחיפה'. הם טעו כי אנחנו ננצח, והשאלה היא לאן נחזיר את החיילים, לאיזו מין מדינה".

אז מה את מציעה?

"אם נישאר עם אותו פצע פתוח, הכרישים בסביבתנו יריחו את הדם ויבואו שוב, ונחזור שוב לאותה סיטואציה. כדי לסגור את הפצע הזה צריך לקבוע את כללי המשחק ולהסדיר את זה, והדרך לעשות את זה היא חוקה בהסכמה. חוקה בהסכמה זה דבר כבד וגדול, שלא עשינו 75 שנה, אבל מצד שני לא קרה לנו אירוע כזה 75 שנה, אז בואו לא נעשה את אותה טעות שעשינו במלחמת העצמאות.

"צריך לגעת בכל הסוגיות שפחדנו מהן ולא הכרענו בהן הרבה מאוד שנים. מדינה יהודית ודמוקרטית, על זה אין עוררין. שוויון בחובות וזכויות. כעת, יותר מתמיד, רלוונטי לדבר על חוק הגיוס. במציאות ביטחונית כזו, כי מי יגן עלינו? אי אפשר להמשיך ככה. ובנוסף, זכויות של מיעוטים, או יחס בין חוק להלכה, הם דברים שאם נתעלם מהם ביום שאחרי, ולא נהיה מספיק אמיצים, יפגשו אותנו שוב".

בואי נתעכב רגע על היום שאחרי. יהיה הסכם עם הפלסטינים?

"תמיד נזדקק לכוח הרתעה ולצבא, הצבא שלנו מביא תוצאות מדהימות, אבל אי אפשר לצפות מהדרג הצבאי להבקיע את הגול. צריך לצאת מכמה נקודות הנחה: ראשית, הם לא הולכים לשום מקום וגם אנחנו לא. כל הסיפורים שמנסים למכור לאנשים על הגירה מרצון לא אמיתיים. גם אם 20 אלף יעזבו, בתוך שנה אחת של ילודה את סוגרת את הפינה. בואו נסתכל למציאות בעיניים: הם שם ואנחנו פה.

"שנית, צריך גבול שאנחנו יודעים להגן עליו, ושלישית, אנחנו לא רוצים לשלוט בעם אחר. אז צריך הפרדה, ורצוי שההפרדה תהיה באיזשהו הסכם. החזון שצריך ללכת אליו הוא הקמת ציר של מדינות מתונות. להגיד לך שזה יקרה פה מחר בבוקר? ברור שלא. אבל אל תצפי שהצבא יפתור לך את הבעיות האלה. זה אתגר של מנהיגים".

השיח על ציר המדינות המתונות רווח יותר באקדמיה ופחות בכנסת. למה?

"אני חושבת שאף אחד, לא מימין ולא משמאל, לא הציג תוכנית הגיונית. אנשים רוצים פתרון אמיתי. לרוב הציבור יותר חשובים החיים של הילדים שלהם מחתיכת קרקע איפשהו. לא הצגנו תוכנית שעושה להם שכל".

פרט לנושא החוקה הקרוב לליבה, מעסיק את כהן גם מצב השירות הציבורי, שלדבריה נמצא בקריסה. "הממשלה מינתה הרבה מאוד אנשים בשירות הציבורי כממלאי מקום, וזו פרקטיקה שאומרת אם לא תעשה בדיוק את מה שאני אומר לך, לא תהיה מינוי קבוע. ככה מחזיקים את ממלא המקום קצר", היא מסבירה. "השימוש בכלי הזה מעיד על חשיבה מאוד קצרת טווח וסקטוריאלית, וזה הרס הכל.

"מצד שני, קביעות היא דבר מאוד בעייתי ואנחנו רואים אנשים שלא זזים מתפקידם. קשה להכניס (לשירות הציבורי) אנשים מבחוץ או לתגמל עובדים מצוינים, כי השכר לא מספיק גבוה. הממשלה הזו קיבלה צבר של החלטות שכל מהותן היא להפוך את המערכת להרבה יותר פוליטית, והתוצאות ניכרות. רואים את זה עכשיו כשאני מטפלת בפניות ציבור ביתר שאת. לכן, שיקום השירות הציבורי הוא אחד הדברים שהכי חשוב לטפל בהם ביום שאחרי המלחמה".