צ'ארלס השלישי - מלך הקומדיה

באחד הגלגולים המחודשים של "ספיטינג אימג'", סדרת החרצופים הבריטית הסאטירית, נראים צ'ארלס (עדיין נסיך) וקמילה כשהם מתכוננים לצפייה בפרק של "הכתר". "רק שהשחקנים יהיו דומים לנו לשם שינוי", מייחל הנסיך. ואז מופיע על המסך שלהם חרצוף סביר יחסית בדמות צ'ארלס, שמביע מילות אהבה כמו "הו, קמילה, זאת היית את ורק את מאז ומעולם" ומולו — מטאטא מדובלל. קמילה (שהחרצוף שלה תמיד צוחק בפה ענק עם שיניים חסרות) וצ'ארלס מגיבים בשביעות רצון. כן, הם אומרים, השחקנים דומים להם.

הוי כמה צר לי, צ'ארלי (בהשאלה מהשיר של להקת פיקוד מרכז 1969, מאת יורם טהר־לב). התרבות הפופולרית לא נטתה יותר מדי חסד למלך הבא של בריטניה. בעונה הרביעית של "הכתר" הוא תואר כבעל אכזר ומנוכר, בוגדני ומתעלל רגשית (כשאינו מתעלם ממנה לגמרי) לדיאנה. רק העצב הקבוע בעיניו של ג'וש אוקונור, השחקן שגילם אותו (וזכה על כך בפרס האמי), ריכך מעט את המצב והוסיף לדמות נופך אנושי ונוגע ללב.

ראש מפלגת הלייבור הסקוטית, אנאס סרוור, סיפר כי בביקור בסקוטלנד בשנה שעברה, צ'ארלס אמר לקבוצה של חברי פרלמנט, ספק בהומור ספק בהתגוננות: "אני ממש לא כמו שמציגים אותי בנטפליקס", וכך אישר למעשה שהוא אכן צופה בסדרה (עד כה הנסיך הארי, בנו של צ'ארלס, היה בן משפחת המלוכה היחיד שהודה בפומבי שהוא עוקב אחר “הכתר”, ואפילו טען שהיא די נאמנה למציאות).

הבריטים נקרעים בין הערצה לבית המלוכה לבין מיאוס מוחלט ממנו, וצ'ארלס השלישי חש על בשרו את שני הקצוות. הרומן ההיסטורי שלו עם קמילה לא הוסיף לו אוהדים, וכשנחשפה הקלטה של שיחת טלפון שבה אמר למאהבת שלו דאז שהיה רוצה להיות הטמפון שלה (דימוי מטריד בלי ספק), לא היה קומיקאי או כותב מערכונים בממלכה שלא הצטרף לחוכא ואיטלולא שהפרשה גררה. את הכתם הזה התקשה צ'ארלס לקרצף מעליו, כמו גם את דימוי הלוזר הנצחי שמתייבש בהמתנה למלוכה בעת שאמו משפילה אותו עד עפר להנאתה הסדיסטית. דווקא הפן הזה, שעשוי לצייר אותו כדמות טרגית, זכה לאינספור וריאציות קומיות מרושעות ב"ספיטינג אימג'", שבה תוארה המלכה כאלכוהוליסטית עם פה ג'ורה. גם בסדרה הקומית "הווינדזורים" הוצג צ'ארלס (בגילומו של הקומיקאי הארי אנפילד) כדביל לא קטן וטרחן מקצועי. ואילו דן סטיבנס מ"דאונטון אבי" דיבב את דמותו הגרוטסקית של צ'ארלס בסדרה המצוירת "הנסיך" (שבוטלה בינתיים), ושבמרכזה עמד דווקא הנסיך ג'ורג', בנם בן ה־9 של קייט מידלטון והנסיך וויליאם.

אפילו בתוכניות סאטירה זרות בזו לו, כמו אצלנו ב"ארץ נהדרת" ו"זהו זה". לעגו לצ'ארלס. גם בתיאטרון לעגו לצ’ארלס. המחזה "המלך צ'ארלס השלישי" מאת מייק ברטלט, שעלה בהצלחה גדולה בלונדון ובניו יורק ב־2014, נכתב בחרוזים בקריצה למחזות שיקספיריים, וגם עובד לסרט טלוויזיה שלוש שנים לאחר מכן. המחזה הציג את צ'ארלס כדמות מגוחכת (אם כי לא הרבה יותר מהדמויות האחרות), חלשה אבל מלאת כוונות טובות, בתרחיש עתידני כמעט נבואי, שבו בין היתר הנסיך הארי מתאהב בצעירה אמריקאית שמתנגדת למוסד המלוכה ומבקש מאביו לפרוש ממחויבויותיו המלכותיות; צ'ארלס נאבק בפרלמנט סביב חוק חדש שמאיים להגביל את חופש העיתונות ולהטיל צנזורה על החדשות, ואז הנסיך וויליאם מנצל את ההזדמנות כדי לנשלו בעורמה מהמלוכה ולמלוך תחתיו, פרק זמן אפסי אחרי ההכתרה של צ'ארלס, שנאלץ לבלוע את הצפרדע. כך שוב הנציח ברטלט את דימוי הלוזר של צ'ארלס, שהכתר חומק ממנו תמיד.

מי שעשה הון מההתעסקות האובססיבית שלו בבית המלוכה הוא כמובן פיטר מורגן, יוצר הסרט "המלכה" והסדרה "הכתר", שמייצג בעצם מהותו את האמביוולנטיות הכמעט סכיזופרנית של הבריטים כלפי בית המלוכה. מורגן הזדהה בעבר כרפובליקני, כלומר מי שחפץ בביטול המונרכיה הבריטית, ואף על פי שטען עם מות המלכה ש"הכתר" היא "שיר אהבה לבית המלוכה", אמר על אותו מוסד עצמו בראיון ל"סאנדיי טיימס" לפני שנים אחדות ש"יש וירוסים ששורדים, ובית המלוכה הוא סוג של וירוס. זה מוסד מופרע ומערכת לא שפויה, אבל אולי אי־השפיות היא שגורמת לזה לעבוד. גם להאמין באלוהים זה די משונה וחסר היגיון, אבל עובדה שזה מחזיק ומחבר אנשים ביחד".

צ'ארלס השלישי ינסה מעתה להיות הפנים של בריטניה, או הפרזנטור של הממלכה, כפי שאמו היתה במשך שבעה עשורים. קל זה לא יהיה, בהתחשב בכל התיקים שהוא נושא על גבו, אבל אם יצליח במשרתו החדשה, אחרים לשם שינוי הם שיידרשו לבלוע את הצפרדע במקומו.