המיצג "Half-A Wind Show (1967)" | צילום: Clay Perry
המחווה של מוזיאון הטייט מודרן בלונדון ליוקו אונו
ישבנים חשופים, מוזיקה צורמנית במתכוון, מכתב מפתיע מגולדה מאיר, קהל שמוזמן להשמיד יצירות ורוחו של הבעל המנוח מרחפת מעל: מוזיאון הטייט מודרן בלונדון מקדיש רטרוספקטיבה עצומה ליוקו אונו, האמנית פורצת הדרך, שהישגיה הרבים כבר מזמן היו צריכים להשתיק את כל מעריצי הביטלס שהפכו אותה לאשה השנואה ביותר בעולם
יוקו אונו בת 91. זה משפט כמעט לא מתקבל על הדעת, שמוכיח עד כמה כולנו הזדקנו בלי שנרגיש. בימים אלה (ועד ספטמבר) מקדיש מוזיאון הטייט מודרן בלונדון רטרוספקטיבה עצומה, שנקראת Music Of The Mind"" ("מוזיקת הנפש") למי שהיתה פעם האשה הכי שנואה בעולם, זו שנטען כי פירקה במו ידיה הקטנטנות את הביטלס הגדולים יותר מישו. אונו עדיין מוכנה לתת צ'אנס לשלום, אבל השאלה היא אם העולם יסכים לתת סוף סוף צ'אנס לאונו כאמנית אוונגרד קונספטואלית משמעותית, ולא רק כקוריוז היפני התמוה (והיא ספגה תמיד יחס גזעני רעיל) בביוגרפיה של בעלה השלישי (!) המנוח, ג'ון לנון.
אונו ניסתה הכל באמנות שלה: סרטוני שחור־לבן מלאי אווירה שבהם היא מדליקה גפרור בהילוך איטי ומקליטה הודעות במה שכונה פעם "מזכירה אלקטרונית"; סרט הישבנים הנודע לשמצה "Film No. 4" שנאסר להקרנה בבריטניה ב־1967, עם המסר נגד אפליה "לכל אחד יש תחת" (ועד היום אנשים מנסים לנחש לאילו מפורסמים שייכים העכוזים המתועדים); או פסקולי הצרחות וקטעי המוזיקה הצורמניים במכוון, שלצליליהם הקהל מתבקש לדפוק בפטישי פלסטיק ולהשלים את הדיס־הרמוניה. היא, מצידה, אוחזת בפטיש זכוכית בפוסטר התערוכה.
אונו היא אקטיביסטית פוליטית ופמיניסטית ואמנית נון־קונפורמיסטית רדיקלית, אבל תלוית קהל, מכוונת קהל ואוהבת קהל. הקהל לתפיסתה הוא שותף מלא ביצירתה, וברטרוספקטיבה הוא מוזמן גם לדרוך על ציורים שלה, לשחק שחמט בכלים לבנים, לכתוב משהו אישי על האמהות בחייו ו"להשמיד עבודות מקוריות ולשמור רק צילומים או העתקים שלהן". אונו תמיד שברה את הכלים, לכן לא מפתיע שכלים שבורים הם מוטיב חוזר בעבודות שלה, כמו ביצירה שמבטאת את הלך הרוח הכואב שבגירושים, עם חדר מלא בחפצים יומיומיים שכולם גזורים לשניים או מרוסקים.
לא מתעלמים מעזה ואוקראינה
באחד הסרטים ברטרוספקטיבה רואים את לנון מטפס על סולם לתקרה (או לשמים) ב־1966 ומתנבא כי אונו תהיה "האמנית האלמונית הכי מפורסמת בעולם". נוכחותו בתערוכה דומיננטית, אך לא מאפילה על הישגיה העצמאיים, פוריותה ומקוריותה של אונו.
ובכל זאת, המוצג המרגש והעצוב ביותר ברטרוספקטיבה - שיש בה הרבה הומור סהרורי ורוח שטות מטורללת גם בהתייחסות לנושאים ה"כבדים" - הוא לוח זכוכית שאותו מפלח חור של יריית אקדח (שאונו מזמינה את הקהל להתבונן דרכו). זו עבודה שנוצרה 29 שנה אחרי הרצח של לנון בשנת 1981.
בהמשך, בין 200 עמודי ההוראות של הספרון "אשכולית", שמוצגים במלואם, לצד הוראות כמו "תעשנו כל מה שאתם יכולים. כולל את שיער הערווה שלכם", מופיעה גם ההוראה "התאבלו על חבר דמיוני". האבל המתמשך של אונו, אפשר לנחש, הוא לא על חבר דמיוני.
לנון מופיע גם בתמונה עם אונו, שבה הם מניפים שלט בהפגנה נגד מלחמת וייטנאם, שזועק באותיות גדולות "המלחמה נגמרה", כשבאותיות קטנות מתחת נכתב, כמו בלחישה: "אם רק תרצו". אוצרי התערוכה התייחסו מפורשות בראיונות מקדימים למלחמות שעדיין מתנהלות באוקראינה ובעזה, ואונו מזמינה את הקהל לצייר ולכתוב מסרים של תקווה בצבע כחול על סירה לבנה שמייצגת את משבר המהגרים והפליטים, לתלות משאלות של שלום על עצים בכניסה, ולקחת הביתה חתיכה מפאזל, שגם הוא אמור להרכיב את השאיפה לשלום גלובלי.
עוד מופיעים בתערוכה בלוטים של עץ אלון, שאונו ולנון שלחו למנהיגים עולמיים עם מסר של שלום, לצד התגובות של חלק מהמנהיגים - זו של גולדה מאיר מצמררת במיוחד, דווקא בשל היותה כל כך אסירת תודה ואנטי־מלחמתית.
"אני לא הולכת לשום מקום", הזהירה אונו בשירה "כן, אני מכשפה" מ־1997. "אנחנו יודעים שאתם רוצים שהדברים יישארו כמו שהם / אבל הם הולכים להשתנות, בייבי". כמה חבל שדווקא הדברים הרעים לא השתנו - ולא רק זוועות המלחמה. במיצג מצולם מ־1964 אונו הזמינה אנשים לגזור פיסות בד מהשמלה שלבשה, במחאה על אלימות נגד נשים; ההיענות להזמנה אכן נעשית אלימה יותר מרגע לרגע, כשגברים גוזרים לה את החזייה, למשל, ומפשיטים אותה - מיצג שהקדים אמניות חתרניות כמו מרינה אברמוביץ'.
"החדר נע בקצב העננים"
יש משהו תמים ושובה לב, אינטימי ומעודן בתוך כל הרעש והצלצולים של תערוכת הענק, והדהודים ללימודי הפילוסופיה והמוזיקה הקלאסית של אונו. היא משרבטת הערות פיוטיות כמו "החדר הזה נע בקצב העננים", מבקשת שנגנוב את הירח ונריח אותו, ובאחד ממופעי הרחוב המצולמים שלה מנסה למכור לעוברי אורח (שמתעלמים ממנה ברובם) את "קול השלג שנופל עם שחר".
ב־2017, באיחור של עשורים, אונו קיבלה קרדיט ככותבת־שותפה של ההמנון הלנוני "דמיין". ועם התערוכה שבוחרת להצדיע לה באהבה, נראה שהרהביליטציה הציבורית שלה כבר (כמעט) הושלמה.