מעדניית אמיגה | צילום: יובל חן
קנטטה לעמבה: שוק התקווה מצליח לשמור על אותנטיות והרבה שמחת חיים
תערובות תבלינים גיאורגיות, רכז רימונים ביתי, מאפים בוכריים מסחררים ושני מקדשים לכל סוגי העמבה: שוק התקווה הפך מזמן ליעד תיירותי, אבל בניגוד לכרמל ולוינסקי מצליח לשמור על אותנטיות ושמחת חיים אמיתית
שוק התקווה הפך בשנים האחרונות לעוד יעד קולינרי מתויר לעייפה. נכון, זה עדיין לא הדיסנילנד ששוק הכרמל ושוק לוינסקי הפכו להיות, אבל גם כאן כבר רואים לא מעט סיורים של ועדי עובדים וקבוצות מאורגנות. למזלנו, השוק מגיב אליהם מגיב די באדישות, ולא פתח בעקבותיהם עוד ועוד מקומות חדשים כמו אצל החברים שמעבר לאיילון. השכונה הצנועה פשוט לא בנויה לצרוך את כל השטויות הללו ולכן מדובר עדיין בשוק אותנטי, ולא מתחם קניות שמאכסן עוד סניפים של "גולדה" ו"ארומה" או אינספור דוכני קבב.
אני מתחיל את השיטוט שלי באימפריה של דוד חביב, אולי אחרונת המסעדות העיראקיות של תל אביב. בעצם מסעדה הוא תואר השייך קצת לעבר במקרה הזה. חביב הצנום והאלגנטי סגר לפני כמה שנים את המסעדה הוותיקה שלו ואחרי הפסקה ארוכה פתח אותה מחדש כדוכן אקספרס, שהוא גם בר נרגילות: אפשר לקנות כאן שלל מרקי קובה ארוזים לצריכה ביתית, או להתיישב באחד השולחנות ברחבת השש־בש והדומינו. גם הרחבה עצמה כבר לא נראית כמו פעם והיא משופצת ומתוקתקת, אבל מלאה כולה בשולחנות ריקים. הולך ופוחת הדור כנראה. אני יושב מתחת לשנדליר המפונפן התלוי באוויר באמצע השוק וזולל קובה בורגול מבושלת צהובה וקובה נבלוסיה מטוגנת. עם קצת עמבה מצוינת וטחינה דלילה הן מעדן של ממש.
אבל רק התחלנו את הסיור ואי אפשר כבר להתמלא. אז ממשיכים הלאה ל"נעמה" שברחוב מבשר, גן עדן לבשלנים. תמצאו כאן כל מוצר מזווה יבש שאתם יכולים להעלות בדעתכם, אבל שווה במיוחד להתעכב על תערובות תבלינים עדתיות ייחודיות שהם מערבבים כאן, כמו חמיילי סומיילי (תערובת גיאורגית של פטרוזיליה, כוסברה, טרגון, מנטה, עלי דפנה, טימין, פפריקה ופלפל שחור) או בהרט לקובה (תערובת עיראקית של קינמון, ורדים, ג'ינג'ר, ציפורן, אגוז מוסקט, פלפל אנגלי והל) . המחירים מצוינים והסחורה נפלאה. שתי התחנות הבאות הן ברחוב נוריאל: במספר 8 ובמספר 10, האחת ליד השנייה, יושבות שתי מעדניות שהן ה"פושון" של שוק התקווה — אמיגה ועופר. חמוצים, זיתים, סלטים, דגים מלוחים ומיובשים ובעיקר מיני־מוזיאון לעמבה בשלל מרקמים ודרגות חוזק. לא משהו שעיראקי רציני יוותר עליו וגם לא פולני שיודע מה טוב.
משם אני ממשיך לרחוב חנוך, אולי הרחוב האהוב עליי בשוק. במספר 54 אני עוצר אצל שמואל נוריאל במרכז הרימונים ושותה כוס מיץ רימונים "נגד קרחת", כפי שמכריז השלט. שמואל ואביו ציון מוכרים כאן מיץ רימונים כמעט כל השנה ורכז רימונים מצוין שמבשל ציון במשך שעות בחדר האחורי.
מיד אחרי זריקת הבריאות הזו, אני רק יכול להרוס אותה כמו שצריך: כמה מטרים ממרכז הרימונים אני עוצר במאפייה הבוכרית במספר 52 ותוקע גוז'גיז'ה, ה"בורקס" של הבוכרים — מאפה ממולא בבשר ובצל שקשה להגזים בכתרים שנקשרו בטעמו. אם יהיה לכם מזל, תוכלו לבהות באחד האופים הקשוחים נכנס לחדר הקטן מאחורי דלת הנירוסטה, שהוא בעצם התנור, ומוריד מהקירות עשרות לחמים בוכריים שהדביק עליהם כמה דקות קודם, בלי לפחד מהחום הנורא. חוץ מזה יש כאן גם "נאן טוקי", מין קרקר בצורת קערה שהבוכרים אוהבים להגיש בו אוכל.
אני חוזר לתחילת השוק, למאפיית הסאלוף של יעקב צוברי, סוג של אח גדול שאימצתי ולשמחתי אימץ גם אותי. כאן אני שותה בירה או אוזו עם יעקב, מקשיב למוזיקה המזרחית המצוינת שהוא משמיע ותוקע "לחוח חביתה" — ספק פנקייק, ספק חביתה, ובוודאות יצירת מופת. בימי שישי בבוקר המאוחר מתמלאת הסאלוף וכל הרחוב הצמוד לה במאות חוגגים המקבלים את השבת בשירה, ריקודים, מחיאות כפיים והשלכת מפיות באוויר. זה עמוס לעייפה ונראה לא פעם כמו אוסף של יאפים אשכנזים שבאו לראות איך עושים שמח בשכונה — ועדיין זה עובד. כנראה משום שעל כל תייר מזדמן, יש כאן שלושה מקומיים מלאי אופי, כך ששמחת החיים אמיתית.
