האלטרנטיבות של ישראל ביום שאחרי המלחמה: איתמר בן גביר או יאיר גולן

גבורה צבאית יש לנו די והותר. היא נשזרת באיומי הפוליטיקאים וכמובן בגבורת הלוחמים. גבורה אזרחית גם לא חסרה כאן, כפי שהיא משתקפת בהתגייסות וההתנדבות המפעימים של החברה והעם. ועכשיו, נותר רק לצפות ולקוות לגבורה מדינית - הגבורה היחידה שחסרה כאן, ולא מהיום.

גבורה היא לספר את האמת, להתוות חזון חדש, לעורר תקווה לעתיד טוב יותר. גבורה שלא רק חותרת למגע של ריסוק אלא למגע של פשרה ודו קיום. גבורה שמסמנת את עלות השחר לאחר החשכה. באופן אירוני ומוזר, דווקא טבח ה-7 באוקטובר מוביל למסקנה שזו הדרך היחידה האפשרית. אם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הגיע למסקנה הזו – גם אנחנו מסוגלים. ליתר דיוק, חייבים.

1. ב-7 באוקטובר נרצחה האופציה המועדפת עלינו ביחס לערבים: ניהול של הכיבוש/הסכסוך במחיר נסבל של סבבים מחזוריים בשטחים ובעזה. עכשיו הגענו לצומת ממנה מתפצלים שני נתיבים, שתי אלטרנטיבות לניסוח מחודש של דרכי החשיבה והפעולה שלנו מול הערבים, והערבים זה למעלה משבעה מיליון בני אנוש שחיים בישראל, איו"ש ועזה. שבעה מיליון שלא הולכים לשום מקום.

ומהן שתי הדרכים שנותרו לנו?

האחת, להחליט שכל הערבים – כאן, שם ובכל מקום - הם חמאס-דאע"ש- נאצים. שכולם מחבלים ו"תומכי טרור" לפי המסגור שטבע בן גביר לכל ערבי שלא שר את התקווה. הבחירה הזו תחייב אותנו למלחמת נצח דתית, מלחמת השמדה וגירוש לפי חזונם וחלומם הרטוב של הכהניסטים והמשיחיים שרואים בישראל הדמוקרטית והחילונית את החמור שיישא אותם להקמת תאוקרטיה, למלכות ארץ ישראל השלמה ולכינון בית המקדש.

האופציה השנייה היא חתירה לסיום הסכסוך, הושטת יד לדו קיום עם העולם הערבי שבתוכנו, לצידנו ומסביבנו. נכון, כרגע המסלול הזה נראה רחוק, אבל בהינתן האופציה הראשונה - הוא היחיד האפשרי. הוא צריך להיסלל בזהירות מרבית. בחסות ארה"ב, סעודיה ומצרים; תוך הסדרי פירוז קפדניים; תוך שיקום כלכלי שיבנה אופק אופטימי לשני העמים; תוך פירוק הדרגתי של מוקשי החינוך הרעילים. וכמובן, תוך החזרת הרשות הפלסטינית למשחק כגורם שתחת התנאים האלה יהפוך לפרטנר של היום שאחרי.

2. אפשר להתנגד, להשתולל, לגדף, לזלזל ולקבור את האפשרות הזו, אבל שיהיה ברור – הדרך האחרת גרועה בהרבה. לפני ה-7 באוקטובר אחזנו בדרך ביניים שלישית של הכלת הסכסוך בסבבי אלימות נסבלים ובלבד שנקבור את דרך הפשרה המדינית. כדי להשיג את המטרה הזו הימרנו בגדול: חיזקנו את החמאס והחלשנו את הרשות הפלסטינית. כדי להימלט מהבשורה המדינית, טיפחנו אויב דתי-קנאי-קיצוני שישלוט בעזה כדי שאנחנו נוכל להמשיך ולהתעלל בפלסטינים בגדה, ולהעצים בה את חזון וארץ המתנחלים.

ובכן, ההימור הזה נכשל בענק. הוא התהפך והתנפץ עלינו בגדול. ההימור על החמאס קרס והותיר אותנו עם מאות אלפי פליטים בארצנו, עשרות אלפי פצועי גוף ונפש, כ-1,200 נרצחים, מעל 100 חטופים וכמות גבוהה של חיילים שנהרגו ועוד ייהרגו על כיבוש עזה מבלי שיידעו באמת עבור מה הם נלחמים. האם על הנצחת מורשת נתניהו-בן גביר או על אופקים חדשים, אופטימיים יותר.

הברירה היחידה שלנו לאופק חדש היא גבורה מדינית. שינוי של 180 מעלות בפרדיגמה המחשבתית שלנו. ההימור על חיזוק החמאס והחלשת הרשות מיצה את עצמו. ועכשיו, נתניהו ושותפיו הכהניסטים נוטים להגדיל את ההימור – להפוך את כולם לחמאס. לפי הדרך הראשונה שהוצגה לעיל, ובניגוד לתובנה המפורסמת של אלברט איינשטיין - טיפשות היא לחזור על אותה טעות פעמיים ולצפות בכל פעם לתוצאה אחרת.

3. הממשלה והקואליציה מסמנות את הדרך הראשונה של 'כולם חמאס' כמועדפת עליה. הראיה היא חיזוק ברית נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר. הראיות הנוספות הן התקציב, דחיית ביידן וכמובן החזרה לדמוניזציה של הרשות הפלסטינית, ושל בני גנץ ושאר יריבים פוליטיים, אשר רק הוא, נתניהו, יושיענו מידם ומרעיון הקמת המדינה הפלסטינית.

הרעיון שנתניהו מעז, גם היום, להציג עצמו כ'מר ביטחון' שבלעדיו תקרוס המדינה, ראוי להיכנס לספר גינס בקטגוריית שיא החוצפה ועזות המצח. אחרי ה-7 באוקטובר, אין לנתניהו תוקף ולגיטימציה להישאר כראש ממשלה. את התוקף המוסרי הוא איבד מזמן ועכשיו גם את התוקף הבטחוני. חוץ מזה, מגיע לישראלים לעלות על דרך שונה מזו שהוליכו אותם עד היום. מבחינה זו יאיר גולן הוא מבשר האופציה השניה שהוצגה כאן כי הוא גם שלום וגם ביטחון. שמאל עם נבוט. בזמנו הוא נפסל לרמטכ"לות בגלל שזיהה כאן תהליכים דומים לאלה שהתרחשו בהיסטוריה הגרמנית. והנה, לא רק שצדק בזיהוי, אלא באופן פואטי, הוא נושא היום את הדגל שמתחרה עם הדגלנים שמייצגים את התהליכים האלה – תשלובת הכהניסטים של בן גביר וסמוטריץ'. גולן ובן גביר הם המייצגים המובהקים ביותר של שתי האלטרנטיבות של ישראל ביום שאחרי.

4. הנשיא ביידן מבין היטב שנתניהו ושותפיו הפוליטיים הם מכשול לשינוי הפרדיגמה. ונדמה שהוא גם מבין שבחירתם בהכתמת כל הערבים כ'חמאס' ו'נאצים' לא רק שוללת וקוברת כל אופציה מדינית אלא עלולה לדרדר את האזור ואת הסכסוך לכאוס דמים קטסטרופלי. נתניהו מצדו נדיב בלשלול אופציות, תהליכים ופרטנרים, אבל הוא קמצן בהצגת חזון ותקווה והיגדים חיוביים - מה כן, למה הוא מוכן, עם מי הוא מוכן. את הוואקום הזה תמלא הברית בין נתניהו והכהניסטים, ששותפיה מפרכסים זה את זה בשיקולים ומניעים שזרים לגמרי לאינטרס הציבורי. את הוואקום הזה תנהל האופציה שמסמנת את כל הערבים כחמאס-דאע"ש-נאצים-מחבלים-תומכי טרור.

נדמה שגם הפוליטיקאים וגם הפרשנים לא מחדדים לציבור את מלוא המשמעות של שתי האלטרנטיבות שעל הפרק, ובוודאי שלא את החובה הקיומית לבחור ולהכריע ביניהן. כולם עסוקים בערבוב והכחשה כדי לא להרגיז שותפים ובוחרים פוטנציאליים. הם בוחרים שלא לעורר שדים עם דיבור על היום שאחרי במונחים של פשרה ודו קיום. במיוחד לנוכח העדויות על זוועות החמאס שמשליכות על הסנטימנט כלפי הערבים באשר הם. מנסור עבאס ולוסי אהריש מתקשים לשכנע שיש גם ערבים אחרים ותיתכן גם מציאות אחרת. אבל מנהיגות אמיתית היא זו שחובתה לייצר מציאות אחרת. חובתה לבחור במה שנכון לעם, אפילו בניגוד לרצונו, כפי שאמר בן גוריון. אפילו כשהעם עצבני, שוחר נקם, ורוצה כרגע שכל הערבים יעופו לו מהעיניים. והפעם הבחירה היא קריטית ודרמטית במיוחד. נתניהו ושותפיו הכהניסטים - ככל שהבחירה היא בידיהם - יובילו אותנו לאסון נורא. וזה לא יהיה האסון הנורא הראשון שהם חתומים עליו.