כשספיידרמן מרגיש מנוכר: גם גיבורי על רוצים חיים אחרים

טוקינג הדס ודיוויד ברן שרו ב־1980: "אתה עשוי למצוא את עצמך בבית יפה, עם אישה יפה, ואתה עשוי לשאול את עצמך, 'בעצם, איך הגעתי לפה?'. ואז אתה תגיד לעצמך, 'זה לא הבית היפה שלי', ותגיד לעצמך, 'זו לא האישה היפה שלי'" (מתוך "Once in a Lifetime"). טוקינג הדס שרו משהו שנשמע כמו תקציר לסרט שבו הגיבור חש ניכור וזרות מהחיים שלו, או מתעורר מאיזו תרדמת מנטלית בוקר אחד ולא מזהה את עצמו ואת החיים שהוא בנה לעצמו. בשנים האחרונות נדמה שמה שנשמע בתחילה כמו דרמה פסיכולוגית הופך כעת לסרט מדע בדיוני שמתאר התקף פסיכוטי כלל־עולמי קולקטיבי וסימולטני: אנחנו לא רק שלא מרגישים שאנחנו חיים בבית שלנו, אנחנו לא חיים אפילו ביקום שלנו. ולכן, בוודאי יש אי שם יקום חלופי שבו אני חי את מלוא הפוטנציאל שלי.

זו אולי הסיבה לכך שהקולנוע התמלא בסרטים על יקומים מקבילים. מארוול התחילו עם "דוקטור סטריינג' 2", "ספיידרמן: אין דרך הביתה", "וונדה ויז'ן" ו"אנטמן והצרעה: קוואנטומניה". די־סי קומיקס עתידים ליישר קו בהמשך החודש עם "הפלאש". ובין לבין, "הכל בכל מקום בבת אחת", הסרט שהופך את הסאבטקסט למסר גלוי ובוטה, זכה השנה באוסקר. ועכשיו מגיע "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש" שכולו נדודים בין יקומים מקבילים ואיתם ההבנה שגם גיבורי־על אף פעם לא מרגישים שהם במקום הנכון להם, תמיד יש איפשהו עולם אחר, שבו הם מעדיפים להיות, ששם יהיה להם טוב יותר, שם הם יצליחו להיות גיבורים טובים יותר.

הסרט הוא כולו נדודים בין יקומים, ואיתם ההבנה שגם גיבורי־על אף פעם לא מרגישים שהם במקום הנכון להם

אחרי שמונה סרטי ספיידרמן בלייב אקשן — עם עקומת הצלחות לא אחידה — החליטו אולפני סוני להשיק סדרת סרטים מקבילה, הפעם באנימציה. ספיידרמן של סרטי האנימציה הוא גרסה המתקיימת ביקום מקביל לזה של סרטי ספיידרמן בלייב אקשן, ובו הגיבור מאחורי המסכה אינו פיטר פרקר, אלא מיילס מוראלס, תיכוניסט שחור מברוקלין, שלוקח על עצמו את תפקיד ספיידרמן ביקום שלו אחרי שהוא רואה את ספיידרמן נהרג, ומגלה שיש המוני ספיידרמנים בגרסאות שונות, אחד לכל יקום. הסרט ההוא מ־2018, שסיפר את עלילת המקור של ספיידרמן האלטרנטיבי, זכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר, בזכות העובדה שכל יקום אופיין בסגנון אנימציה שונה.

סרט ההמשך הוא, באופן מפתיע למדי, יפה יותר מהראשון. נחדד את הסופרלטיב הזה: הוא פשוט מאוד יפה, אסתטית. יש בו איכויות של ציור והוא משתמש באנימציה כדי ליצור טקסטורות של צבעי מים ואקוורל, וממקם דמויות בתוך נופים מופשטים ומריחות צבע. הוא מתחיל עם סיקוונס של 20 דקות, שמובילות לכותרות הפתיחה, ומספרות את סיפורה של גוון סטייסי, היא הספיידרוומן של העולם שלה. כמו מיילס מוראלס בסרט הקודם, גם היא נחשדת ברצח על ידי אביה השוטר (שלא יודע שבתו היא ספיידרוומן). אל זירת הפשע מגיעים ספיידרמנים מיקומים מקבילים, לוודא שהקנון העלילתי לא נפגש. מתברר שאף על פי שיש אינסוף יקומים מקבילים, לכל דמות יש הקנון העלילתי שלה — רצף קבוע של אירועים שחייבים לקרות לכל אחת ואחת מהן, אחרת הן לא יוכלו להמשיך להתקיים. זו הגרסה ההפוכה לתיאוריית העולמות המקבילים האינסופיים, והכמיהה לחיים אחרים על יקום אחר: מתברר שלכל היקומים יש גורל אחד, וממנו אי אפשר להימלט.

כדרכם של סרטי גיבורי־העל, גם הסרט הזה התנפח לשעתיים וחצי. והוא אכן מאבד מיקוד ומתחיל להסתחרר סביב עצמו אחרי שעה ראשונה מפוקסת, מבדרת ומרהיבה למדי. אלא שברגע שבו הסרט מתקבץ לקראת שיאו ההולך ונבנה, הוא מסתיים עם הכותרת "המשך יבוא", וכך גם הסרט הזה בונה את עצמו לשיא שלא מגיע. הוא יגיע בסרט השלישי הבא, במרץ 2024. וזה ממש מאכזב בגלל ש...

(המשך יבוא).