הגיע הזמן לחשיבה מחודשת על הפיצוי בגין לשון הרע

מנתונים שפורסמו בשנים האחרונות עולה כי תחום דיני לשון הרע מצוי לכאורה ב"פריחה" חסרת תקדים. הקלות שבה יכול כיום כל אדם להפיץ את הגיגיו בלחיצת כפתור לקהלים רחבים, תרבות השיח האגרסיבית, חוסר הסובלנות לביקורת והנטייה הכללית בישראל להסלים סכסוכים במהירות לכדי הליכים משפטיים (במקרה הטוב), גורמים לפי המסתמן לעלייה ניכרת בכמות תביעות הדיבה המוגשות לבתי המשפט.

יחד עם זאת, דומה כי כמעט הכול אינם מרוצים. תובעים הזוכים בדין קובלים על סכומי הפיצוי הנמוכים, שבקושי מכסים את שכר טרחת עורכי דינם; משתתפים פעילים בשיח הציבורי והחברתי מתמודדים מול תביעות בסכומים מאיימים ורואים בהן תביעות השתקה; השיח מתנהל תדיר בצל החשש מתביעות; והעומס הרב ממילא על בתי המשפט גדל בגין תביעות שתוצאת רבות מהן ידועה מראש, לכאן או לכאן.

ניתן לחשוב על רפורמות שונות בדיני לשון הרע. רפורמה אחת, אותה הצעתי בעבר במסגרת מחקרים אקדמיים, מתמקדת בסעד אותו ראוי לפסוק בגין פרסום עובדתי מכפיש שהתברר כשגוי, אשר נחשב כמקרה הפוגעני ביותר של לשון הרע.

לפי הצעתי, שהועלתה בין היתר בהשראת הדין הגרמני, הסעד העיקרי שיש לפסוק במקרים אלו הינו צו עשה, המורה לנתבע לדווח בקצרה על הממצא השיפוטי בנוגע לאי-אמיתות הפרסום (גם אם הפרסום חוסה תחת הגנת תום הלב חרף היותו שגוי עובדתית), וזאת באותו מדיום ובאותה הבלטה שבהם נעשה הפרסום המקורי. פיצוי כספי ייפסק רק כסעד משלים, כאשר צו העשה אינו צפוי להיות יעיל דיו בריפוי הנזק. מתווה זה, כך הסברתי, ייצור התאמה טובה יותר בין הנזק לסעד, והוא אף מתיישב עם עקרונות חופש הביטוי והעיתונות, אשר במרכזם החתירה לחקר האמת.

הצעה זו, שהועלתה כאשר דיני לשון הרע היו תחום נישתי למדי, ראויה להישקל ביתר שאת כיום. אימוצה, היכול להיעשות על ידי בתי המשפט תוך יישום החקיקה הקיימת או בעזרת הכוונה חקיקתית, יביא לדעתי למספר תוצאות חיוביות.

ראשית, ככל שההצעה תתקבל, צפוי לפחות מספרן של התביעות "המיותרות" בגין פרסום לשון הרע, ובכלל זאת תופעת תביעות ההשתקה בסכומי עתק תאבד מעוקצה, שכן לתובעים ולנתבעים כאחד יהיה ברור שהסעד העיקרי לא יהיה כספי. מאידך גיסא, יגדל חלקן היחסי של התביעות המוצדקות, בגין דברי לשון הרע אשר אכן הסבו נזקים משמעותיים.

שנית, ההצעה צפויה להפחית את העומס המוטל על בתי המשפט בגין הטיפול בתביעות דיבה. זאת, הן מהטעם האמור לעיל, והן מאחר שהסעד הצפוי ייתן במקרים רבים נקודת אחיזה טבעית לפשרה, בדמות תיקון או הבהרה וולונטריים של המפרסם.

שלישית, השיח הציבורי ייצא נשכר מכך שפרסומים שגויים יתוקנו, ובאופן היכול לתת גם ביטוי לדקויות של ההכרעה השיפוטית בכל מקרה ומקרה (למשל, כי לא ניתן לקבוע אם הפרסום אמת ולכן הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה; כי העובדות שהוכחו שונות בהיבט מסוים מכפי שנטען בפרסום; כי הפרסום הוא מלכתחילה דעה אישית שאינה נתמכת בראיות וכו'). זאת, במקום שורה תחתונה פשטנית ובינארית בדבר זהות המנצח והמפסיד והסכום שנפסק, אשר ממילא ספק אם היא מגיעה לידיעת חלק משמעותי מתוך הציבור שנחשף לפרסום המקורי.

רביעית, מצבם של תובעים המגישים תביעות מוצדקות לכל הפחות לא יורע, שכן גם כיום הפיצוי הניתן להם הוא כאמור זניח, וממילא מקובל להניח (לרבות על סמך מחקרים) כי המניע העיקרי שלהם בהגשת התביעה הוא הרצון לשקם את שמם הטוב. בהקשר זה ראוי רק לבתי המשפט להקפיד על פסיקת שכר טרחה ריאלי בהתאם למגמת התקנות החדשות, או לחלופין, לפסוק לצד שכר הטרחה סכום גלובלי סמלי המשקף פיצוי משלים בגין הנזקים שצו העשה אינו מרפא, אשר יסייע גם בתשלום שכר הטרחה.

ייתכן שהמשמעות המעשית של הצעה זו תהיה פסיקת סכומים שאינם רחוקים מאלה הנפסקים כיום, וזאת בנוסף לצו העשה. אשר למקרים בהם יוכח כי הפרסום גרם לתובע נזק כבד ומוחשי שהפרסום המתקן לא יירפא, הרי שלא תישלל בהם האפשרות לפסוק סכומים גבוהים, וייתכן שנטייתם של בתי המשפט לעשות כן אף תגבר ככל שמקרים כאלה יתפסו נתח משמעותי יותר מתביעות לשון הרע.

יישום ההצעה כרוך, כמובן, בהיבטים העשויים לעורר קשיים או מחלוקות, והוא עשוי להצריך גם פתרונות דיוניים משלימים. עוד יצוין כי ישנם מסלולים מקבילים שהוצעו לטובת קידום תוצאות דומות. כל אלה ראויים לדיון, אך בכל מקרה, אין זה רצוי כי המצב הנוכחי יישאר על כנו.

עו"ד ד"ר אלעד פלד הוא שותף במשרד ניר כהן, לשם, בן-ארצי ושות'. הוא עוסק בדיני לשון הרע בפן האקדמי. האמור משקף את דעתו בלבד.