האתוס של שנת השמיטה

שנת השמיטה אליה נכנסנו עתה מוכרת בדרך כלל בגלל הקשרה החקלאי: מדי שבע שנים מגיעה שנה בה אסור לעבד את הקרקע, כשהאיסורים הבולטים הם לזרוע ולקצור. אך לצד השמיטה החקלאית, המקרא מצווה גם על “שמיטת חובות”, ועל פי ההנחיה המקראית מדי שבע שנים יש גם לשמוט את החובות.

האתוס בבסיס ההנחיה הזו הוא הרצון לאפשר לעניים להיחלץ מן העוני, ולהקטין את העוני הבינדורי. המקרא לא מסתיר את שאיפתו האוטופית ומכריז כי יישום השמטת החובות יביא לביעור העוני מקרב ישראל.

אלא שצעד קיצוני זה כנראה לא יושם מעולם. הלל הזקן, שחי בשלהי תקופת בית שני, הפך את חוסר היישום של ההלכה הזו לשיטה קבועה המכונה “פרוזבול”.

שטח חקלאי אחרי הקציר | צילום: נמרוד גליקמן

מדובר במנגנון הלכתי פורמלי שמאפשר לגבות את החובות. הלל קבע את התקנה הזו מתוך ידיעה שהמשך אכיפה של החוק המקראי יביא לתמריצים כלכליים שרק יזיקו לעניים, שכן התוצאה תהיה שהעשירים יימנעו מלכתחילה מלהלוות לעניים.

התקנה של הלל הזקן היא מופת לחשיבה כלכלית ריאליסטית, הלוקחת בחשבון את התמריצים של המדיניות הכלכלית, ולא מסתפקת בחזון אוטופי אשר לא ניתן ליישם בפועל.

עם זאת, על אף ההתחכמות המשפטית, האתוס המקראי ליצירת שוויון הזדמנויות והענקת הזדמנויות חדשות - נשאר נוכח במרחב היהודי ולבש פנים אחרות, הבולטת שבהן היא הדאגה להענקת גישה לחינוך לכלל הילדים. ייתכן כי העובדה שרעיון השמיטה נשאר מרחף בחלל האוויר תרם לכך שהיהודים היו הראשונים לדאוג למערכת השכלה ציבורית רחבה לגיל הרך, ולמערכות קהילתיות תומכות במיוחד.

יש לקוות כי האתוס שבבסיס שנת השמיטה - החקלאית והפיננסית - יהווה זרז ליוזמות ממשלתיות ופרטיות שיקדמו את שוויון ההזדמנויות שיביאו להגדלת המוביליות החברתית והכלכלית בתוך החברה הישראלית.