מימין: אלון קרמר וג'ייסון מק'דונו, מנהל מחלקת הכרטיסים של הפאקרס, באיצטדיון למבו פילד |
"המֶכָּה של הפוטבול": עכשיו אני מבין למה כדאי לחכות 30 שנה למנוי של הפאקרס
אלון קרמר, הישראלי שעובד ב-NFL, מספר על חוויית הצפייה הקסומה באיצטדיון למבו פילד, ששייך לקבוצה ששייכת אך ורק ולאוהדיה: "בכל משחק אנו מגרילים כ-2,500 כרטיסים ומחלקים לתושבים"
"נכנסתי לרשימת ההמתנה בשנת 1990, לפני 32 שנה, וכנראה שבעוד עשר שנים אזכה לשלם ולקנות מנוי". כך תיאר בגאווה נהג האובר שאסף אותי בטנדר הגדול שלו לאחר הנחיתה בשדה התעופה של גרין ביי, ויסקונסין. "אתה מבין, בגרין ביי אנשים מבוגרים מעבירים בירושה את המנוי לילדיהם. המנוי עובר מסבא לאבא, מאבא לבן, מדור לדור" המשיך בהסבר שלו.
המשפט הזה שאמר לי הנהג הכה אותי בתדהמה והיווה רק רמז לחוויה הייחודית שעומדת לעבור עליי ביומיים הקרובים.
כחלק מעבודתי בליגת הפוטבול האמריקאי (NFL), טסתי לראשונה לפגישה עם הנהלת ה"פאקרס", ה"אורזים" בעברית. במסגרת המהפכה בעולם הכרטיסים שהליגה מובילה, נסעתי ללמוד כיצד הקבוצה מנהלת את מלאי הכרטיסים שלה וגיליתי את אחת מקבוצות הספורט הייחודיות ביותר בעולם.
"האורזים", שם קצת מוזר לקבוצת פוטבול חשבתי לעצמי. אך דבר מוזר לא פחות הוא שאיצטדיון "למבו" האגדי שלהם מכיל כ-80 אלף מושבים, בעוד גרין ביי, עיירה חקלאית נידחת בגבולה הצפוני של ארה"ב, מונה בסך הכל כ-100 אלף תושבים.
כתבתי מושבים? סליחה, התכוונתי לספסלי עץ, כן, ארוכים כאלה חסרי משענת גב.... ממש מפעם. איזו מן קבוצת פוטבול משונה זו הפאקרס תהיתי לעצמי.
כשהגעתי למלון, קיבל את פניי פקיד קבלה גדול מימדים שלבש חולצה ירוקה שנראתה עליו קצת קטנה מדי. "הגעת למשחק מחר?" הוא שאל. "כן" עניתי. "אתה ועוד 70 אלף איש" מלמל. "באמת? גם במינוס 12 מעלות בשלג של סוף דצמבר ועוד כשהקבוצה בקושי מצליחה לנצח?" תהיתי. "הרי כבר כמעט ואיבדתם סיכוי להגיע לפלייאוף". הוא הביט בי, חייך וקבע: "עד שלא מודיעים לנו באופן רשמי וסופי מהליגה שאנחנו מחוץ לפלייאוף, אנחנו מאמינים וממשיכים לשחק בכל הכוח!".
"הגיעו הרבה אנשים מחוץ לעיר?" שאלתי. "בכל אחד מעשרת משחקי הבית, עולים לרגל אלפי אוהדים מרחבי ארה"ב והעולם ליומיים או שלושה כדי לראות משחק ב"למבו-פילד" ענה והוסיף: "האיצטדיון הזה הוא ה-מכה של הפוטבול. בקיץ האחרון גם הגיעו לכאן מנצ'סטר סיטי ובאיירן מינכן למשחק ראווה והעיר התמלאה באוהדים גרמנים ואנגלים".
יש משהו ייחודי וקסום בקבוצה מגרין ביי. היא הוקמה בשנת 1919 כשנתיים לפני היווסדות ליגת הפוטבול וזוהי הקבוצה היחידה מבין 32 קבוצות הליגה המתנהלת ללא בעלים בדמות איש עסקים עשיר או תאגיד מסחרי.
הקבוצה נמצאת בבעלות מלאה ובלעדית של אוהדיה אשר רכשו את מניות הקבוצה.
עד כה הונפקו כ-5 מיליון מניות במחיר ממוצע של כ-300 דולר למניה המוחזקות ע"י 537 אלף אוהדים. כדי לשמור על עקרון השוויון והאיזון, אסור לאף אוהד לרכוש יותר מ-200 אלף מניות המהוות בערך 4% מסך מניות הקבוצה. אחת לכמה שנים, בעלי המניות מקיימים הצבעה לבחירת נשיא הקבוצה והוועד המנהל, אך על מנת להישמר מאינטרסים זרים, הנשיא הנבחר חייב להיות תושב וויסקונסין ועליו לפרוש לפני גיל 70.
מילווקי היא העיר הגדולה הקרובה ביותר לגרין-ביי והיא נמצאת במרחק שעתיים נסיעה. ובסוף כל משחק שיירת מכוניות מזדחלת לאיטה והזמן שלוקח לאוהדים לחזור למילווקי מוכפל לכדי 4 שעות. בעבר, הפאקרס היו מחלקים את משחקי הבית בין שתי הערים, אך דבר זה העלה חשש אצל בעלי המניות מגרין-ביי לאבד את הקבוצה לטובת עיר גדולה יותר. בשילוב עם רצון השחקנים והאוהדים להפסיק לנדוד, ב-1994 הוחלט לשפץ את איצטדיון "למבו" ולבסס את ביתם בעיירה באופן בלעדי.
בכל מספר שנים מונפקות מניות נוספות ע"מ לגייס כסף למען תפעול הקבוצה והאיצטדיון, אך העניין דורש את אישור הליגה ושאר 31 בעלי הקבוצות, ועל כן נאסר על הקבוצה להשתמש בכסף לצרכים תחרותיים. כך למעשה בעלי הקבוצות מונעים מהפאקרס לנצל את הכסף עבור רכישת שחקנים, מאמנים או טכנולוגיה תחרותית למשחק, והם מורשים להשתמש בכסף המגויס רק עבור תחזוקה שוטפת ושיפוץ האיצטדיון.
המראה המיושן של "למבו-פילד" המלא בספסלי עץ ישנים הוא בחלקו תוצאה של תקציב מוגבל ובחלקו ההבנה שכך ניתן למכור כעשרת אלפים כרטיסים יותר מאשר אם היו מותקנים בו כסאות מפלסטיק במקום ספסלים צפופים.
"כשהקבוצה הוקמה לפני 103 שנים, השחקנים היו מעבירים ביניהם כובע וכל אחד היה תורם כמה דולרים" מספר ג'ייסון מק'דונו, מנהל מחלקת הכרטיסים של הפאקרס. "היו עוד קבוצות אוהדים כאלה, אבל הן התפרקו או נקנו ע"י בעלים עשיר, והפאקרס היחידים ששרדו עד היום. כשנתיים לאחר מכן כשהליגה קמה, מפעל אריזת בשר מקומי בשם אקמי-פאקרס תרם לקבוצה את מדיה וכך קרה שהקבוצה נקראה גרין-ביי אקמי-פאקרס והשם נשאר עד היום".
ג'ייסון פתר לי את תעלומת השם.
"העירייה תרמה מכספי משלמי המסים כדי לבנות את האצטדיון והעיתון המקומי נרתם לעזרתנו וקרא לתושבים לאסוף תרומות עבור תחזוק הקבוצה. כאות תודה, בכל משחק אנו מגרילים כ-2,500 כרטיסים ומחלקים לתושבים. בנוסף לכך גם מעולם לא מכרנו את זכויות השם של האצטדיון לתאגיד מסחרי כלשהו. ב-1960 קראנו לאיצטדיון על שם קרלי למבו שמת באותה שנה. למבו היה ממקימי הקבוצה ושימש כשחקן ומאמן במשך עשרות שנים".
כ-90% מתכולת האצטדיון באופן קבוע נמכר למנויים. שאר הכרטיסים נמכרים כאמור בהגרלה למקומיים, ומועברים לנותני חסויות, משפחות השחקנים, והקבוצה האורחת. מאחר והפאקרס נחשבים לעמותה ללא מטרת רווח, נתוני ההכנסה שלהם חשופים ומאפשרים ללמוד על המספרים החסויים של שאר קבוצות הליגה.
הממוצע השנתי של הכנסה מימי משחק בגרין ביי מסתכם בכ-110 מיליון דולר ועוד כ-25 מיליון דולר מסוויטות ומושבי פרימיום. ההכנסות הכוללות של הקבוצה בעונה שעברה עמדו על 579 מיליון דולר. הקבוצה רשמה רווח תפעולי של כ-77 מיליון דולר. הרווחים הולכים חזרה לקבוצה ולעמותות החברתיות שהקבוצה עובדת איתם.
בכדי ליצור ליגה תחרותית ומעניינת, ליגת הפוטובול יצרה מודל של חלוקה מאוזנת בין כל 32 קבוצות הליגה כך שהן משתפות ביניהן כ-34% מסך הכנסות מכירת הכרטיסים הרגילים של כל קבוצה.
ברשימת ההמתנה לרכישת מנוי לגרין-ביי פאקרס ממתינים כיום כ-144 אלף אוהדים סבלניים ומלאי תקווה. ההמתנה לא עולה כסף ובכל שנה הקבוצה שולחת לאותם אוהדים גלויה המבשרת להם את מיקומם המעודכן בתור. חובת האוהד ברשימה לשלוח את הגלויה בחזרה בכדי להביע את נכונותו להמשיך להמתין ולוודא שכתובת ביתו עדכנית.
למעשה לגרין-ביי אין מנוי אחד הכולל את כל עשרת משחקי הבית העונתיים. הקבוצה זוכרת חסד נעורים לאוהדיה הרבים במילווקי שהיו נוהגים לפקוד את משחקיה בעיר, ומאפשרת להם לרכוש מיני מנוי בצבע זהב ל-3 משחקים שנקבעים אקראית בתחילת העונה. המנוי השני הכולל את שבעת המשחקים האחרים מיועד עבור שאר האוהדים והוא בצבע ירוק כראוי לקבוצה שלובשת בגאווה את צבעי הזהב והירוק המוכרים שלה.
לפי נתוני הליגה, הקבוצה מהעיר הקטנה היא הקבוצה השלישית האהודה ביותר ברחבי ארה"ב אחרי הקאובויז מדאלאס והפטריוטס מניו-אינגלנד. אוהדיה מתגאים בכך שכל אוהד יריב מושבע ככל שיהיה יודה בשקט שאחרי אהבתו לקבוצתו, הפאקרס היא הקבוצה השניה האהובה עליו. כולם אוהבים סיפור הצלחה של אנדר-דוג של קבוצה בבעלות האוהדים הנאמנים שלה.
כשירדתי לכר הדשא לצפות בשחקנים מתחממים לפני המשחק, עמד לידי בחור נחמד בן גילי שסיפר לי שהגיע למשחק לחגוג את יום הולדתו ה-30. "אבא שלי הוסיף אותי לרשימת ההמתנה ביום שנולדתי. אני מקווה שעד יום הולדת 40 כבר אהיה בעל מנוי גאה לפאקרס" הוא סיפר בהתרגשות.
השלג התחיל לרדת באיצטדיון הפתוח והרוח החלה להתחזק. מינוס 10 מעלות הרגיש כמו מינוס 15. האדים יצאו מהפה והאף בכל נשימה. כמטר מתחת למגרש, מערכת של רשת סלילים חמים וחוטי חשמל וידאו ששלג וקרח לא יצטברו על כר הדשא. אך זה לא הספיק כדי לחמם את השחקנים על המגרש ולצערי גם לא אותי.
בזמן שלמבו-פילד התמלא לו שוב בכ-80 אלף אוהדים משוגעים ורועשים, ניצלתי את מעמדי כעובד הליגה, וללא בושה עליתי לאחת הסוויטות המחוממות לראות את המשחק בכורסה נוחה עם משענת גב, כוס שוקו חם ושמיכה. היום אני רק מתחיל להבין מה זה אומר להיות אוהד הפאקרס, ובזמן שמילותיו של ג'ייסון ממשרד הכרטיסים מהדהדות לי בראש "אלון, אנחנו קודם כל קבוצת פוטבול, לא עסק", אמר.
אני מבין שכדאי לי להצטרף לרשימת ההמתנה בכדי שאוכל להעניק לנכדי העתידי מנוי לפאקרס בעוד 40 שנה.
אלון קרמר עובד בשלוש שנים האחרונות כמנהל בכיר וראש מערך הכרטיסים במחלקת דטה אנליטיקס של ליגת הפוטבול האמריקאי