אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי

אוכל

לטעום את המיטב של ירושלים

ירושלים אינה משופעת באטרקציות קולינריות כמו אחותה הפרועה תל אביב. ולכן, כל אירוע קטן הוא סיבה למסיבה. יריד "אוטו אוכל" אינו אירוע קטן ולכן המסיבה היא גדולה. היריד חוזר לגיא בן הינום זו השנה השישית ומציג לקהל הירושלמי, כמו גם לתיירים (כולל תל־אביבים), את מיטב המסעדות של הבירה המגיעות אליו בגרסת הפודטראק שלהם, כלומר אוטו אוכל. כך, למשל, תציע מסעדת "ג'קו סטריט" האהובה והמוצלחת פיתה של שווארמה סלמון, פיתה עם אנטרקוט בצ'ימיצ'ורי, וסטייק כרוב בפיתה לטבעונים. רחל בן אלול, אחת המתמודדות האהובות והמוכשרות ביותר של “מאסטר שף”, תגיע עם "רחל בשדרה" שלה ותכין סלופי ג'ו של רחל, נקניקייה ניו־יורקית וצ'יז בורגר, מסעדת הבשרים "פיט מאסטר" תגיש אושפלאסאדו — שילוב מסקרן של אסאדו ארגנטינאי עם אושפלואו (אורז) בוכרי ולצדו גם שווארמה פרגית ושווארמה טבעונית. וזה רק על קצה המזלג, טעימה מהטעימות של עשרות המשתתפים. לצד האוכל, כמקובל בז'אנר, הופעות מוזיקה הערב ובכל שלישי־חמישי עד סוף אוגוסט.

חיליק גורפינקל

פודטראק של מסעדת אנג'ליקה. עשרות משתתפים | צילום: כפיים הפקות

קראפט

להיזכר ברקמה מסורתית

בטרמינל העיצוב בבת ים מוצגת התערוכה "בובה יפה", הכוללת למעלה ממאה בובות בד שתפרו ורקמו נשים ונערות בדואיות בנות שבט הג'האלין. הבובות נוצרו במסגרת הפרויקט לוּעַבַּה חִילוֶּוה ("בובה יפה"), שנערך בח׳אן אלאח׳מר, כפר בדואי למרגלות כפר אדומים. את המיזם המשותף של נשות הכפר וקבוצת ״ידידי הג׳האלין״ מובילה האמנית והמעצבת גליה חי: "זהו כפר של רועות צאן. כשהגעתי לשם גיליתי שהקראפט המקומי נשכח, כמעט כל הנשים לא ידעו או לא זכרו לרקום ולתפור. פיתחתי דגם בובה פשוט המתכתב עם מוטיבים בדואיים, ודורש מיומנות מינימלית. בהתחלה הנשים פירקו שמלות שלהן להלבשת הבובות, אחר כך הופיעו דוגמאות פשוטות ובהדרגה הן נזכרו בכמה תפרים, הסתכלו על רקמות ישנות ואז קרה הקסם". הבובות, שיוצעו למכירה בנעילה, רקומות ברקמה פלסטינית, ומשלבות בין מוטיבים מסורתיים והשפעות עדכניות. אוצרות: עירית אביר.

designterminal.org.il

אביטל ברוידא

בובה מתוך הפרויקט. יהיה אפשר גם לקנות | צילום: גליה חי

ספר

להתבגר במשפחה יחידנית

כמה קשה לפעמים להגיע לעולמם הפנימי של אנשים צעירים, נערים ונערות, לדעת מה הם חווים באמת. נדמה שלציפי גון גרוס - פסיכולוגית, סופרת ומגישת התוכנית המיתולוגית "ספרים, רבותיי, ספרים" בגלי צה"ל - יש גישה למקום הכמוס הזה. בספרה החדש "מי זה אבא שלי?" (הקיבוץ המאוחד) היא מתארת מצב שנעשה רווח בעשורים האחרונים - ילדים שגדלים להורים יחידנים, בעיקר לאמהות יחידניות, ומתהלכים רוב הזמן עם תחושת חסר ועם השאלה הגדולה מי זה אבא שלי, איפה הוא, האם הוא קיים בכלל.

הסיפור מתאר את עמית, נער בן 12 רגע לפני בר מצווה, שגדל עם אם יחידנית, מוקף בסבא וסבתא ודודים אוהבים, חברים, אפילו חברה, אבל עדיין מלווה אותו ההיעדרות הגדולה של אביו. ועם החור השחור הזה הוא מנסה להתמודד. זה ספר נוגע ללב, כתוב בחמלה רבה. גון גרוס כותבת על רגישויות ילדיות, על חוויית הפגיעות של בני נוער, ועל השמחות והכאבים שכרוכים בגיל הזה. באחד מפרקי הספר מוזכר הרומן "אבא ארך רגליים", ונדמה שהסנטימנט מספרה היפה של ג'ין ובסטר נמצא גם בספר הזה.

שירי לב־ארי

צילום: באדיבות הקיבוץ המאוחד

דוקו

לחזק את היסודות שעליהם מבוססים החיים פה

"חיפוש במילון עברי־עברי ממוצע מגלה שהחילוניות לא קיימת, לפחות לא בכוחות עצמה. אלמלא הדת, החילוני איננו. הופך לחול, מלשון חולין - שאין בו קדושה. אבל חילוניות היא גם חלל, עצום ואינסופי. היא חלון - פתח לחדירת אור ואוויר פנימה - להביט בעדו החוצה, ללמוד, לדעת, לשאול שאלות". כך נפתחים פרקי הסדרה התיעודית המאלפת "חילוניות", בקולה של יהודית רביץ. היא משודרת כעת בכאן 11, כאשר החילוניות נמצאת תחת מתקפה, והמדינה שהוקמה בצביון חילוני, על ידי מנהיגים חילוניים, מנסה לשנות את פניה (גם הערוץ הציבורי המשדר אותה נמצא תחת מתקפה). "חילוניות" לא יכלה לעלות בזמן טוב יותר, והצפייה בה היא חובה. אבל זאת חובה נעימה. ענת זלצר ומודי בר־און ז”ל הם מראשוני הדוקומנטריסטים בישראל שידעו להנגיש סדרות תעודה עם תשוקה. “חילוניות”, שמוקדשת לבר־און, שמת לפני שנה, היא כמו כל הסדרות שלהם ("מדינת היהודים", "הקיבוץ", "שישים" ואחרות), שיעור היסטוריה מרתק ומהנה. ניכר כי הרצל ושאר ראשי הציונות, שהתלבטו ודנו על נושא החילוניות, על יהדות כדת או לאום, על השילוב בינה לבין דמוקרטיה, כפי שעולה מהסדרה, לא היו מעלים על דעתם לאן מנסים להפנות את המדינה כעת, ובמיוחד למה.

רותה קופפר

“חילוניות". צפיית חובה דווקא עכשיו | צילום: באדיבות כאן 11

סרט

להצטמרר ממותחן אימה אפקטיבי

חברת ההפצה האמריקאית a24 וחברת ההפקה האוסטרלית "Umbrella Entertainment" אחראיות - ביחד או לחוד - על כמה מסרטי האימה המבעיתים של העשור האחרון: "הבאבאדוק", "תורשתי" ומהיום גם "נגעת נרצחת" ("Talk To Me" במקור). שלושתם לא רק הציגו אלימות מזוויעה והפחדות קיצוניות אלא גם ניסו להגיד משהו על הקשר בין הורים וילדים, הרצון להתנתק והקושי להתמודד עם אבל ופרידה. אף שהם סרטי אימה, יש בהם גם אלמנטים של מותחן פסיכולוגי שבו הצופה תוהה האם יכול להיות שכל זה קורה בתוך נפשה ותודעתה של הדמות. "נגעת נרצחת" (אני מתנצל על השם הגרוע והלא נכון עלילתית) מספר על נערים ונערות שמוצאים משחק חדש: האתגר לגעת ביד מפוחלצת שמי שנוגע בה נחשף לרוחות רפאים. האחים דני ומייקל פיליפו, שזה סרט הביכורים שלהם, מציגים יפה את החשיפה לעולם הרוחות כמה שיכול להתפרש גם כתגובה לסם פסיכוטי. אבל ככל שהסרט נמשך והולך ונהיה אלים יותר, מתברר שאכן יש כאן שער לעולם המתים, בסרט שעשוי לגרור המוני סרטי המשך נצלניים, אבל מצליח להיות מפחיד ואולטרה־אלים, אבל גם נבון ומפתיע.

יאיר רוה

“נגעת נרצחת". נבון ומפתיע